השבוע אנחנו פותחים את החומש האחרון, חומש דברים. חומש מיוחד במינו, שכל כולו דבריו של משה לעמו לפני פרידתו מהם, לפני שהם נכנסים לארץ. זהו זמן סיכומים, בצבא קוראים לזה תחקיר: מה היתה המטרה שלנו, מה עשינו, מה הצלחנו, איפה נכשלנו ומה עלינו לשפר להבא. אבל יש כאן דבר נוסף, מלבד סריקה היסטורית ומסקנות לעתיד יש כאן "חידוש נדרים". לפני ארבעים שנה, במעמד הר סיני, נערכה ברית בין הקב"ה ובין עם ישראל. ברית שנחתמה במילים:נעשה ונשמע. השנים חלפו, אלה שנשבעו כבר לא חיים, החוויה העוצמתית נשתכחה בוודאי ואולי, כמו נישואין של ארבעים שנה, כבר לא זוכרים למה התלהבנו, במה התאהבנו והאם באמת שווה כל המאמץ הזה. משה, המנהיג שליווה את העם עוד מתקופת העבדות במצרים, מזכיר לעם: יש לנו עבר משותף, יש לנו עתיד משותף ונבחרנו. נבחרנו להיות אחרים, להביא בשורה לאומות העולם, לבנות חברה צודקת, מוסרית, אנושית. לחזק את החלשים והנזקקים (הגר, היתום והאלמנה) ולצמצם את כוחם של העשירים והשליטים (שנת שמיטה, מעשר, חוקי המלך, חוקי הלוויים). יש סיבה להימצאותנו כאן, יש תפקיד לכולנו כעם אחד. חידוש הנדרים האלה, הזכרת הברית, תפקידה ומשמעותה, נאמרים לעם במשך חודש ימים. אנחנו קוראים אותם על פני אחת עשרה פרשות, מערב ט' באב ועד הושענה רבה. כל כך סימבולי לקרוא את הפרשה הראשונה דווקא לפני ט' באב, יום החורבן של ירושלים, היום שמסמל את נקודת השפל בחיי העם היהודי מבחינה מוסרית, רוחנית ואנושית. יש לנו הזדמנות לקרוא שוב בפרשה, לשם מה יצאנו למסע הזה, מה המשמעות של הארץ הזאת, מהם החוקים והמצוות שאנו מצווים בחיינו בארץ הזאת. ואם אנחנו מתקשים להבין את חשיבות הדברים, מגיע במוצאי שבת הצום, שיזכיר לנו מה קורה כששוכחים או מזלזלים. זה לא פשוט לזכור את החוקים האלה, בטח לא פשוט לקיים אותם. כפי שלא פשוט לזכור את הבחור החתיך עם התלתלים או את הנערה הצחקנית וחסרת הדאגות איתו/ איתה התחתנתי לפני המון שנים. אבל הם שם, האיש והאישה להם נשבעתי אמונים, גם אם נראים אחרת ולפעמים נשמעים אחרת. ואם אצליח להתבונן בן/ בת הזוג שלי במבט המאוהב של אז, אם אצליח להתרגש מהישיבה בארץ כמו אבות אבותיי שעשו את כל הדרך הארוכה אליה, אז אולי נתקרב אל הגאולה, אל האהבה, אל ימים של סליחה ושל חסד. שבת שלום
top of page
bottom of page