השבוע, בשבוע הראשון של חודש אב, אנחנו מתחילים בקריאת החומש האחרון בתורה, חומש דברים.
בחומש זה, בסוף המסע במִדְבָּר, משה מֵדָבֵּר. מֵדָבֵּר במשך חודש שלם.
מספר לצאן מרעיתו את ההיסטוריה שלהם וגם את העתיד שלהם.
האיש שהעיד על עצמו שהוא כבד פה, האיש שהכה בסלע במקום לדבר איתו, האיש שפנה אל אלוהים שיציל אותו ממשא העם הכבד, פונה אל עמו ומדבר.
במשך ארבעים שנה משה למד את כוחו של הדיבור, הוא למד שהדיבור יכול ליצור מציאות. שהדיבור מעצב זיכרון, שהדברים שנכנסים אל הלב ואל המחשבה מלווים את האדם בכל שנותיו, דברים היכולים להיות מחזקים או מחלישים.
משה מדבר אל העם הנכנס לארץ, מילים שישארו איתם בזמן של שינוי גדול: כיבוש הארץ וישובה. אלו מילות פרידה וגם מילות הכוונה.
ספר דברים הוא הנכחה של כוחו של הדיבור, כוחה של המילה- כמעוררת, כתומכת, כמחנכת, כמלמדת. ספר דברים מלמד אותנו על משקלן וכוחן של המילים.
הקריאה בפרשה מעוררת אותי לחשוב באילו מילים אני בוחרת להשתמש, בעיקר בזמן של שינוי. האם אילו מילים מעודדות או מבודדות, האם מחזקות או מפרקות, האם הן מילים מעלות או מורידות.
אני יודעת שלא תמיד אני בוחרת במילים הנכונות, אני רואה זאת בתגובה של מי ששמע את המילים. לפעמים הוא נעלב, לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא עונה בחזרה.
כמה פשוט לדבר, כמה לא פשוט לדבר נכון, לשקול מילים, כי למילים יש משקל, למילים יש כוח. לכן צריך לנהוג בהן במדידות, בזהירות, במחשבה תחילה. מה המסר שאני רוצה להעביר, מה חשוב לי? האם זה שמולי פנוי לשמוע אותי? האם המילים שלי יפתחו את ליבו (מילים שבאות מהלב הפתוח שלי) או יסגרו אותו (מילים מהלב הסגור שלי).
המלים הכי מרגשות בפרשה עבורי הן:
וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ
אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ
כאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ
בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה
מילים אלה מהוות השראה עבורי. הלוואי שאדע למצוא מילים שיודעות לשאת את השני, לתמוך בו ברגעים שהוא בָּמִדְבָּר, לתת למי שמדבר איתי את ההרגשה שהוא לא לבד.
מתפללת שנדע, במיוחד בחודש זה, למצוא מילים מקרבות גם במקומות לא פשוטים, שנמצא מילים מעודדות עבור לבבות סגורים, שנגלה סבלנות וסובלנות להקשיב וגם לשמוע, ושנמצא מילים מחברות, מילים שלא ישאירו אותנו לבד.
שבת שלום, סיגל