השבוע, בשעה טובה ומרגשת, אנו מתחילים לקרוא בחומש החמישי, ספר דברים. ספר דברים הוא ספרו של משה. כל הדברים הנאמרים בו באים מפיו של משה, בניגוד לספרים הקודמים בם הדברים הובאו מפיו של ה'.
אנחנו כמובן זוכרים את משה ערל השפתיים שהגדיר את עצמו כ"לא איש דברים אנוכי". והנה מעכשיו עד שמחת תורה, אנחנו קוראים את דבריו, שבוע אחר שבוע, דברים רהוטים, ברורים, קולחים, מדויקים. הנה דוגמא לכמה אפשר להשתנות כאשר אתה יודע את מקומך, את תפקידך, את אלוהיך. הספר הזה הוא הגרסה של משה לכל האירועים שקרו קודם כפי שתוארו בספר שמות ובמדבר. מעניין מאד לקרוא את הדברים של משה לעומת הדברים שקראנו בעבר, מעניין מאד לשים לב לגרסת בן האנוש לכל המאורעות הדרמטיים, לכל החוקים והציוויים, לראייה שלו על אירועי העבר ולצפייה שלו על אירועי העתיד.
משה נושא את דבריו אל העם, בעמדם בעבר הירדן, בחודש האחרון למסע במדבר, על סף כניסתם לארץ. משה יודע שהוא לא יכנס איתם לארץ ומנצל את ההזדמנות לצייד אותם בכל הדרוש להם, לפי דעתו, לחיים החדשים שלהם. גם אנו ההורים מגיעים לשלב בו אנו שולחים ילד לדרכו, לצבא, למסע, לחיים. יודעים שעכשיו אנחנו כבר לא נהיה איתו, לא נאחז בידו, לא נשמור ולא נגן עליו. עכשיו הוא עצמאי, אחראי, נושא בתוצאות מעשיו. מה נגיד לו לפני צאתו לדרך? מה נשים לו בתרמילו? אילו דברים נרצה שישא בלבבו כשהוא רחוק מאיתנו? משה בוחר לפתוח במילים המוציאות לדרך, המילים שבזכותן העם נמצא היכן שהוא נמצא, המילים המבטיחות: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם--אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם
משה מכיר ומזכיר לעם את הדרך שהביאה אותו למקום שהגיע, את ההיסטוריה שלהם, את החוקים שלהם, את המערכת המשפטית שלהם ואת הבחירות שלהם. בבחינת: דע מנין אתה בא ולאן אתה הולך. כדי להתמודד עם המציאות, יש להכיר את המציאות. לדעת איך באמת הגענו לכאן, מה היו הטעויות שלנו, מה הדברים הנכונים שעשינו. משה אומר: יש לכם מערכת משפטית מסוימת, שונה מאד משל שאר העמים, כדאי שתדעו למה. עשיתם דרך ארוכה ב כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא. כדאי שתדעו למה. ניצחתם במלחמות, הפסדתם במלחמות, כדאי שתדעו למה. ה"למה" הוא גרסת משה, משה מספר את הגרסה שלו לעצת יתרו ולבניית המערכת המשפטית, את הגרסה שלו לספור המרגלים ולסיבה לנדודים במשך 40 שנה. הגרסאות שלו, ששונות ממה שקראנו בפרשות הקודמות, נותנות הרבה משקל ואחריות למקום של העם: אתם בקשתם מרגלים לתור את הארץ, אתם הסכמתם להצעה שלי למנות שרי אלפים, שרי מאות וחמישים ועשרות, ואתם גם אחראים לכך שלא אכנס לארץ: גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם.
בפרשה הזאת מודגשת מידת האחריות וגבולותיה של האחריות. למה העם אחראי ומה נמצא מעבר לגבולות האחריות שלו. העם אחראי לעולם העשייה. לשפוט בצדק וללא משוא פנים, לקבל החלטות (להקשיב לעצת המרגלים או לא), להישמע להוראות, לדעת את כוחו ומגבלות כוחו. העם לא אחראי להחלטה מתי לצאת למלחמה, עם מי להלחם. העם מקבל הוראות מפורשות לגבי אופן ההתנהלות עם עמי האזור: יש כאלה שצריך להישמר מאד מלפגוע בהם (ארצם של בני עשו ובני מואב)ויש כאלה שצריך להתגרות בהם במלחמה ולהשמידם (האמורים והבשן), הניצחונות במלחמה גם הם אינם באחריותו בלעדית של העם. יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם—לְעֵינֵיכֶם וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ--בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה
כאשר ישא איש את בנו.... אנחנו נפרדים מילדינו בשלב מסוים בחיים, משה נפרד מהעם בעוד ימים ספורים, אבל יש מי שממשיך לשאת אותנו - עד בואנו למקום הזה.
השבוע אני מתפללת שאדע לקחת אחריות על העשייה שלי ואדע להקשיב ולאפשר במקומות שהם לא באחריותי, שאחוש את מגע היד האלוהית הנושאת אותי בדרכי, את התמיכה, את הובלת הדרך, את השקט והביטחון.
שבת שלום.