השבוע, בשעה טובה, אנחנו פותחים את הספר האחרון בחומש- ספר דברים. הספר נפתח במילים: אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בספר זה, לאורך עשר פרשות, משה מדבר אל העם ומוסר לו את עיקר הדברים שעליהם לדעת לפני כניסתם לארץ ישראל. הוא עושה חזרה מסכמת של כל קורות העם, מאז יציאת מצריים ועד עתה. החזרה חשובה, כי האנשים אליהם הוא מדבר הם בני הדור אשר לא ידע את פרעה, ולא הכיר את כל מסכת הנדודים במדבר. מעניין לראות אילו אירועים משה בחר להדגיש ובאיזה אופן הוא מספר אותם (רמז- לא בדיוק כפי שהתרחשו), אבל לפני כן, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעבר משה. כולנו זוכרים את דברי משה, רועה הצאן במדיין, לציווי האלוהי ללכת לדבר עם בני ישראל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי אז מה קרה לאדם המגמגם, כבד הפה וכבד הלשון, שנעזר באחיו הגדול כדי לדבר עם העם? איך הפך לנושא דברים ברורים, נוקבים, דברי צוואה שנשמרו לעולמים? אולי ארבעים שנה של דיבור פה אל פה עם ה' עשו את זה? אולי הניסיון עשה את שלו? אולי מותו של אחיו אהרון אילץ את משה סוף סוף לדבר עם העם, אולי, ימים ספורים לפני מותו הידוע מראש, השתחרר משה מכל העקבות והמחסומים, ונתן ביטוי ליכולתו האמיתית, זאת שלא הכיר עד היום? ואולי, כשאדם מדבר מליבו, דבריו יוצאים רהוטים ומדויקים?
משה מתחיל את דבריו באזכור ההבטחה האלוהית לרשת את הארץ: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם לפני הכניסה לארץ ישראל, משה מזכיר לעם ומחזק אותו: הארץ הזאת מובטחת לכם. זו ירושתכם מאת ה'. אח"כ הוא בוחר להזכיר את חטאי העם, נטייתו לריב ולהטריח, בגללה נבנתה המערכת המשפטית ומונו השופטים ומשם הוא קופץ לחטא המרגלים בגרסתו היחודית: . כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. ובכן, מסתבר שהמרגלים היו רעיון של העם, והם דווקא המליצו על הארץ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ לא בדיוק מה שמסופר בפרשת שלח. משה מדגיש בפני הדור החדש שהמסע הארוך במדבר הוא תוצאה של מעשה אבותיהם: בגלל פחדנותם וחוסר אמונתם הם סרבו להיכנס לארץ ונענשו במוות במדבר. וגם מוסיף נימה אישית: גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. אנחנו שמענו שהיה גם איזה עניין עם מכה מיותרת בסלע, אבל משה מראה לנו שכדי להעביר מסר ולחנך דור, מותר קצת להגמיש את העובדות.
מכאן ואילך חוזר משה על הבטחת הארץ לבני ישראל רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ--אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ--אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת. אבל מוסיף: זאת הארץ שלכם. הארצות האחרות שייכות לעמים אחרים, לעשו, לעמון ולמואב, לכל אחד מהעמים מובטחת הארץ שלו, אל תתגרו בהם ואל תילחמו. ובמילים אחרות, דעו את מקומכם. ה' אתכם כדי לשמור על מקומכם. אם תלחמו מלחמות לא שלכם, תאבקו על מקומות של אחרים, תינגפו לפני אויבכם.
בעיצומם של ימי המלחמה הנוכחית, מלחמה על חיינו ומקומנו, כשחיילי צה"ל מקיימים את האמרה "אל תירא ואל תיחת", כשאנו מתפללים לשלומם וביטחונם, נתפלל גם שיתקיים הפסוק הסוגר את הפרשה: לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם
שבת של שלום, שקט ובטחון..