פרשת במדבר

השבוע התחלנו חומש חדש, חומש במדבר. החומש המתאר את עיקר המסעות של בני ישראל אל ארץ כנען, הארץ המובטחת.

יש שיגידו שזהו חומש חיינו. הרי אנו מתנהלים כל חיינו במסע הלא ידוע מהיציאה אל החופש (הלידה) אל עבר הארץ המובטחת. נוסעים וחונים, עוצרים וממשיכים, עד ש.. מגיעים או שלא מגיעים, תלוי בנקודת המבט.

סבינו חלמו והתפללו להגיע אל ארץ ישראל, סבותינו עשו את הדרך לארץ, מי ברגל, מי באוניה. אבותינו ואימותינו בנו את המדינה הזאת, ואנחנו- הגענו כבר לארץ המובטחת?

זאת הארץ, זבת חלב ודבש, בה יושבים בשקט איש ואישה ובבטחה?

השבוע מתחיל המסע.

המסע מתחיל במפקד: מי הם שבטי בני ישראל, כמה יש בכל שבט. כל שבט ודגלו, כל שבט ונשיאו, כל שבט ומקומו במחנה.

אחד עשר שבטים התפקדו והתמקמו במחנה. שבט לוי, השניים עשר, הופקד על שמירת המשכן והעברתו ממקום למקום.

שנים עשר שבטים היינו אז, בתחילת המסע במדבר. כמה שבטים יש היום? השבט החרדי, השבט הדתי והחילוני. השבט השמאלני, והימני. השבט הטבעוני ושבט אוכלי כל. המתנחלים והעירונים, הצברים והעולים. יש עוד?

תמיד היינו עם הבנוי משבטים, תמיד לכל שבט היה את ייחודו, צבעו, דגלו. פרשת במדבר מלמדת אותי שייחודיות זה טוב, שלהיות מחובר לשבט שלך, למקום שלך בחברה, זה נחוץ. אך היא מלמדת אותי דבר נוסף: את המסע עושים ביחד. הולכים ביחד, מתקדמים ביחד, עוצרים ביחד, מגיעים ביחד.

זה לא פשוט לנוע ביחד ולהגיע ביחד. כל מי שטייל פעם עם עוד משפחה יודע, לכל אחד הקצב שלו, כל אחת צריכה הפסקה בזמן אחר, לאחד קל לאחר קשה. בוודאי כשמדובר במחנה המונה מעל מליון איש. ובכל זאת זו הדרך: למצוא את הדרך.

המסע המשותף הכרחי כדי להפוך שבטים שונים לעם אחד. הוא הכרחי כדי שתתפתח היכרות, אכפתיות, אמפטיה ועזרה הדדית. כדי שנהיה עם ישראל ולא שבטי ישראל.

בימים אלו אנחנו נמצאים בזמן של פירוד גדול, אולי אפילו קרובים לפירוק. חזרנו למצב של שבטים, של ניכור, של האשמות וכעס, במקום הבנה, אחדות ואכפתיות.

בימים אלה אנחנו חוזרים למסע: למצוא את הדרך לארץ המובטחת, לארץ שלנו, על כל חלקיה, גווניה, שבטיה וצבעיה. מי יתן ונעמוד במסע בגבורה, בעוצמה, אפילו בשמחה ונזכה לשֶבֶת בה בשקט וברווחה.

בתפילה לשבת שקטה ובטוחה.