פרשת בלק

פרשת בלק היא פרשה אהובה עלי במיוחד. לרגע אחד אנחנו עוזבים את מחנה ישראל, עם מצוותיו ועם תלונותיו, עם הצלחותיו ועם אכזבותיו, ויוצאים לבקר את השכנים. אנחנו מוזמנים לממלכת מואב לביתו של בלק בן ציפור המלך. ושם, הרוחות סוערות- החדשות על ניצחון ישראל את האמורי הגיעו למואב ובלק מפחד שגורלו וגורל עמו יהיה דומה.

כדי להתמודד עם האיום, שלדעתו ממשמש ובא, שולח בלק שליחים לבלעם,

במרכז הפרשה ולכל אורכה עומד בלעם ובכל זאת הפרשה נקראת פרשת בלק, את חוסר ההתאמה הזו מסביר הרבי מלובביץ': "כי בלק היה היועץ של "מבצע הקללות" והוא זה שהכניס את בלעם לתוכו".

הרבי מלמד אותי על אחריותו של בלק. כל הסיפור הנפלא של הברכה והקללה לא היה מתרחש אילולא בלק היה מפחד כל כך, אילולא בלק היה מונע מהדמיונות שלו, אילו בלק היה שולח שליחים למחנה ישראל.

אם בלק היה מנסה לברר, הוא בוודאי היה מופתע לשמוע שבני ישראל לא התכוונו בכלל לתקוף את מואב בפקודת ה'

הוא בוודאי היה נרגע לשמוע שבני עמו הם קרובים רחוקים של עם ישראל (צאצאיו של לוט, אחיין אברהם) ושעמו וארצו בטוחים. אך בלק לא פעל בכלל בכיוון הזה.

בלק פעל מתוך האשליה שהוא חי בה, מתוך הסתכלות מצומצמת ומפוחדת, מתוך תפיסה חסרת אמונה. הוא זה שיָזם את מהלך הקללה, הוא זה ששלח שליחים לבלעם ולאחר שסרב, שלח שליחים מכובדים יותר והצעות מפתות לכבוד ולכסף.

הפרשה מלמדת אותי על מי האחריות לתוצאה. לא על השליח, לא על המבצע, לא על מי שמשתף או לא משתף פעולה. האחריות למה שקורה היא של האדם עצמו. חוסר הצלחת מעשה הקללה לא היה בגלל חוסר ההקשבה של בלעם כי אם בגלל חוסר ההקשבה של בלק. בלק מצפה שבלעם יפתור לו את הבעיה, יציל אותו מהפחד- ומתאכזב.

פרשת בלק, מלמדת אותי שאף אחד לא יכול להציל אותי מהפחד שלי, אף אחד לא יכול לפתור בשבילי את הבעיות. הכל, בסופו של דבר, חוזר אלי והדרך בה אגיב תשתקף בדרך בה יגיבו אלי: אם אגיב בתוקפנות אֵתָקל בתוקפנות, אם אפעל מתוך היסוס לא אמצא את הדרך, אם אפעל מתוך פחד אפספס את כל המתאפשר. אף קוסם ושום ניסים ונפלאות לא ישנו זאת. התגובה שלי היא שתקבע את התוצאה, אז כדאי שזו תהיה תגובה המחוברת לאמונה ולתקווה.

שתהיה שבת נפלאה