השבוע בפרשה אנחנו עוזבים לרגע את בני ישראל (רק לרגע כי בסוף הפרשה שוב נפגוש בהם ובחטאותיהם), ומציצים מה קורה אצל השכנים. השכנים, במקרה שלנו המואבים, שמעו את כל עלילות בני ישראל וכיבושיהם והם מ פ ח ד י ם. מתוך הפחד הם פונים אל נשק יום הדין שלהם: בלעם בן בעור. הנביא/ הקוסם/ המכשף. בלק, מלך מואב, שולח אליו שליחים בבקשה שיקלל את בני ישראל ובכך יעזור להם לנצח אותם "כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר". בלעם, שהיה לו ערוץ פתוח עם אלוהי ישראל, מתייעץ ונענה בשלילה "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא". ומחזיר תשובה שלילית לבלק. אם זה היה נגמר פה לא הייתה לנו פרשה. אבל נפש האדם יותר מורכבת. בלק לא מוותר, שולח שליחים יותר מכובדים, מציע כיבודים יותר גדולים, ובלעם למרות שמצטנע: " וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה. " מבקש להתייעץ שוב. הפעם ה' אומר לו: רוצה ללכת- לך. אבל תגיד מה שאומר לך. בלעם, נביא להשכרה שכמותו, מתלהב. קם בבוקר, חובש את אתונו הנאמנה ויוצא לדרך. וכאן מתחיל חלק פנטסטי בסיפורנו: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.
ה' מנסה להניע את בלעם ושולח את מלאכו העומד בדרכו. בלעם, הנביא, שמעיד על עצמו בהמשך" מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם", לא רואה את המכשול העומד בפניו. מי כן רואה? האתון
המלאך עומד בדרך- היא סוטה מהדרך
המלאך עומד בין הגדרות- היא נלחצת לקיר
המלאך סותם את הדרך- היא כורעת תחתיה.
בלעם עיוור מלראות את הסימנים ומכה את אתונו נמרצות. הקוסם הגדול הוכנע ע"י כעסו ומתנהג כלפי אתונו בחוסר הבנה מוחלט של המציאות.
האתון המסכנה נאבקת מול שני כוחות: המכשול העומד מולה והאדון הרוכב על גבה.
המכשול הולך וגדל, הדרך הולכת וצרה עד שאין לה מעבר ובהתאמה, אדונה מפליא בה את מכותיו.
כשהאתון לא יכולה יותר להכריעה במאבק, היא כורעת תחתיה.
גם בלעם נאבק בין שני כוחות: האחד הוא ההוראה המפורשת שקיבל לא לקלל את בני ישראל, השני הם הכוחות הפנימיים- הרצון שלו בכבוד, בתפקיד, במעמד, בכוח. במילה אחת: אגו.
המאבק בין ידיעת האמת ובין אשליית האגו. השהות במקום הזה גורמת לנו (ואלה המילים שהכתוב משתמש בהם) להטיה, לחץ, מקום צר.
מכירים את זה? את המקומות הצרים? הלוחצים? את הדרך שהולכת ונסתמת? מה עושים אז? האם כמו בלעם צועקים ומכים ומתנגדים? לא רואים את המציאות? לא מצליחים לקרוא את הסימנים? ואולי גם בחיינו יש אתון (מעניין שלא מדובר בחמור...). יש מישהו נאמן, אולי קול פנימי, שדואג להראות לנו היכן אנחנו צועדים בדרך מסוכנת? עקומה? שאינה מביאה אותנו ליעודנו. האם אנחנו מקללים ומרביצים לו? מה צריך לקרות כדי שיפקחו עיננו לראות את האמת?
בהמשך הפרשה ה' פוקח את עיני בלעם, הוא מתנצל "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ" וממשיך בדרכו. חושב שפניו לקלל את בני ישראל ולא יודע שברגע שיפתח את פיו יצאו דברים אחרים לגמרי. בלעם, המכשף הנערץ והמפורסם, יהיה זה שיברך את בני ישראל בברכות היפות ביותר שנכתבו בתורה, ברכות שכלולות עד היום בתפילות העם היהודי. עליו נאמר: בא לקלל ונמצא מברך. ואולי טוב שכך, הלוואי ובכל פעם שנרצה לקלל מישהו, ה' ישים בפינו דברי ברכה. שנראה את הטוב, החוזק והעוצמות של אלה שמולנו. לא מתוך פחד. מתוך הסתכלות נקייה, יושר לב וראיית האמת.