פרשת בחקתי

השבוע אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בספר ויקרא. האם אני שומעת אנחת רווחה? לא קל הספר הזה, המופנה בעיקר אל הכהנים. לא קלות המצוות שבו וגם הפרשה הנועלת אותו אינה קלה.

פרשת בחוקותיי ממשיכה את פרשת בהר בה מדובר על מצוות השמיטה והשחרור ואני רואה בה המשך ישיר למצוות אלו. גם בה יש מצווה של שחרור ושמיטה.

הפרשה הנפתחת בפסוק: אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וממשיכה וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים

ללכת. זה מה שאלוהים מצווה את משה לומר לבני ישראל. ללכת בתוך החוקים והמצוות, ללכת ולהתקדם בתהליך החיים, לא להישאר במקום, לא להיתקע בעבר.

זו הנוסחה לברכה. זה מה שיביא את השפע, השובע, השקט והשלום. כשהאדם הולך עם חייו, כשהוא נמצא בתנועה, כשהוא מתקדם, אלוהים מתהלך בתוכו. שם נמצאת הברכה, זוהי הדרך- להמשיך בדרך.

ומי שלא מצליח, מי שמתעקש לאחוז במה שהוא כבר מכיר ויודע, במה שעבד לו פעם כשהיה בן 10, או 20 או בכל רגע מסוים בחיים, מי שנצמד לעבר ולא מצליח להתקדם- מביא על עצמו את הכאב, הקושי, הצער והגלות.

פעם הייתה פרסומת לדפי זהב: "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". פרשת בחוקתי אומרת לנו ש"שם", זה כאן ועכשיו. שהמצווה היא להיות כאן ועכשיו, לראות טוב כאן ועכשיו, לשמוח במה שיש כאן ועכשיו.

וכשאני לא יכולה, לא מוכנה או לא מצליחה, אני מחטיאה את החיים שלי. אז מה המצווה שלי היום? מה הברכה שלי עכשיו? מה השמחה שאני יכולה להביא ברגע זה?

כשאני מתהלכת, מתקדמת בתהליך, לא נשארת מאחור, אני יכולה לראות את המתרחש, כל מתרחש, כיצירה של האל. אני יכולה לראות חולשה כחוזק, במקום חסר לראות את היש, במקום דרישה להסכים לקבל, במקום צער למצוא את ההודיה.

הפרשה האחרונה בספר ויקרא מכינה אתנו להמשך, להליכה, ליציאה לדרך, לספר במדבר.

חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום