פרשת השבוע, פרשת הברכה והתוכחה, היא הפרשה האחרונה בספר ויקרא. היא מסתיימת בפסוק:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּהַר, סִינָי."
הסתיים שלב נתינת המצוות ע"י ה' ומכאן- מה אנחנו עושים איתם.
הפרשה מתחילה בדיוק בנושא זה:
"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם."
ומגיעים עשרה פסוקים מפרטים את הברכות שיתברכו בהם בני ישראל אם ישמרו את מצוות ה'. (הפרשנים מבחינים שהברכות ניתנות מא' ועד ת'. א' הראשונה במילה אם ות' האות האחרונה במילה קוממיות).
"וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה."
אוהו מה יקרה... 30 פסוקים של דברי תוכחה וקללות נוראיות שיבואו על בני ישראל
אז בואו נישאר קצת בטוב:
"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ – ללכת בחוקי ה'. למה ללכת? למה לא למלא את חוקי ה', לעמוד בחוקי ה', לקיים את חוקי ה'?"
המילה ללכת מכוונת אותנו להליכה ממקום למקום .תהליך. תהליך של שינוי, של התפתחות.
והתוצאה היא: וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם , וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם.
כאשר נמלא את מצוותינו, נעבור את התהליך ההתפתחות שלנו, נחיה חיים דינמיים המיועדים להגשמת יעודינו- ה' יתהלך בתוכנו, נראה אותו בא לידי ביטוי במעשינו, בתוך תהליכים בעולמנו, שותף להצלחותינו ותומך בחולשותינו.
אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
הברכה הראשונה היא ברכת הגשם והיבול. על זה אפשר לשאול: גשם היורד ויבול שצומח הם משהו טבעי המתקיים בישראל ובשאר העולם מדי שנה באופן קבוע. מה הברכה המיוחדת לעם ישראל?
ההתפעלות מהרגיל הקורה מעצמו, מחזירה אותי למקצועי כמרפאה בעיסוק. בעבודתי אני רואה כמה מאמץ נדרש מילד הסובל מקשיים התפתחותיים כדי להשיג את מה שבני גילו עושים באופן רגיל וטבעי.
כולנו יודעים כמה מאמץ נדרש מזוג שמתקשה להביא ילד לעולם כי להשיג הריון שהוא תהליך טבעי ופשוט לזוג אחר. אז כשהשפע בצורותיו השונות מתקיים מעצמו, גשם בא בעתו, היבול צומח והעץ נותן פרי- זו ברכה ולא מובן מאליו וכדאי לשים לב לכל הברכות שמסביבנו שקורות מעליהן.
הטבע המופלא יחד עם מעשי האדם נותן לנו את כל צרכינו: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" ומה קורה אם לא? אחת מהקללות היא: "וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תִשְׂבָּעוּ". חוסר היכולת לשבוע ממה שיש, תחושת הרעב הבלתי נגמרת, הבור בלי התחתית. ימימה אומרת: "העומס אינו מאפשר את קליטת היש הנמצא, מעמעם את החושים, מטשטש את הגבולות. מפריזים מחסירים מתנדנדים" וזו הקללה, כשאני לא שומעת את הקול האלוהי ורחוקה ממצוותי, אני לא יכולה לראות את השפע הקיים, לא יכולה לשבוע כי תמיד רואה את החסר, לא יכולה לשמוח כי מכוונת אל ההפרזה, לא יכולה לשקוט כי אוחזת בהתנגדות. תחושת רעב בלתי פוסק (לאהבה, להשגה, לרכוש) מביאה לאי שקט, מביאה למאבק ביני לביני, למתח ביני ובין האחר, מביאה לפעמים למחלות, מלחמות, נפילות ושאר הקללות המפורטות בפרשה. אפשר לקרוא את הפרשה כפרשת אם... אז... חינוכית. אם לא נתנהג יפה נקבל עונש. ואפשר גם לקרוא אותה כעצה טובה ומכוונת לחיים: אי אפשר להיות בטוב ללא הכרת הטוב, אי אפשר להיות בשמחה במצב של מלחמה, אי אפשר להיות נוכח בחיים כשאני לא יודע מה תפקידי בחיים. התקרבות למצוותי, התקרבות לעצמי, התקרבות למקומי, התקרבות לאלוהי. שרשרת של דיוקים.
ספר ויקרא הסתיים, על כל קורבנותיו, חוקיו וכוהניו. עם ישראל סיים את הישיבה למרגלות הר סיני, תקופה ארוכה בה עבר שינוי מהותי ומשמעותי. קיבל עליו עול מצוות, חוקי מזון, טהרה, סדר חברתי חדש ובעיקר קיבל הוראות. הגיע העת לצאת למסע במדבר אל הארץ המובטחת. הצטיידו בתרמיל, מקל וסבלנות. בשבוע הבא יוצאים לדרך.