וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
השבוע אנחנו מסיימים את הקריאה בחומש ויקרא בקריאת שתי הפרשות האחרונות בספר, פרשות בהר ובחוקותי. אנו קוראים את הדברים האחרונים ששומע משה מפי ה' בהר סיני, את המצוות אחרונות לפני שהעם יתחיל במסע הגדול אל הארץ המובטחת. פרשת בהר עוסקת בשנת השבתון לאדמה, בשנת היובל, ובערבות ההדדית של עם ישראל. פרשת בחוקותי עוסקת בהבטחה ובאזהרה. הבטחה לברכה אם נשמור על החוקים והמצוות ואזהרה לרָעוֹת שיגיעו אם לא. קראתי את שתי הפרשות אחרי ביקור שערכתי השבוע בבית הקברות כינרת. בבית הקברות שנמצא על שפת הכינרת קבורים ראשי התנועה הציונית -סוציאליסטית ואנשי העלייה הראשונה והשנייה. בחורים ובחורות צעירים שנתנו את נשמתם ואת חייהם לבניית הארץ הזאת. על חלק מהקברים חקוקים שורות משיריה של המשוררת רחל שגם היא טמונה שם. בגומחה ליד קברה נמצא ספר שיריה. ישבתי על ספסל בצל וקראתי את השיר הבא: "לא שרתי לך ארצי, ולא פארתי שמך בעלילות גבורה בשלל קרבות. רק עץ ידי נטעו חופי ירדן שוקטים, רק שביל כבשו רגלי על פני שדות.
אכן דלה מאוד, ידעתי זאת, האם, אכן דלה מאוד מנחת בתך רק קול תרועת הגיל ביום יגה האור, רק בכי במסתרים עלי ענייך." חשבתי לעצמי על הבחורה הצעירה, החולה, שישבה בודדה בחדרה בתל אביב וכתבה את השורות האלו: "אכן דלה מאד מנחת בתך". חשבתי לעצמי, אם היא הייתה יודעת השורות האלו שהיא כותבת הן המנחה האמיתית שלה, שהשורות האלו יהפכו לנכס צאן ברזל של השירה העברית, שהיא תהיה מאושיות התרבות של מדינת ישראל שעדיין לא קמה, האם זה היה מנחם אותה? האם היא הייתה מרגישה שהנתינה שלה יותר ראויה? האם היא הייתה פחות סובלת? חשבתי לעצמי כמה קל לראות מה לא עשיתי מספיק ולפסוח על המנחה האמיתית שלי, חשבתי כמה אין לי, כמו לרחל, מושג מה העשייה שלי שווה באמת. באיזו קלות אני מחסירה מעצמי: זה? זה שום דבר, זה? זה סתם משהו שכתבתי, אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי. חמותי האהובה נוהגת לומר בכל פעם לאחר שהכינה ארוחת מלכים בת עשר מנות: "מה כבר עשיתי?" ואז חשבתי כמה אין לי, לנו, שום דרך להעריך באמת את העשייה שלנו. ובאיזו קלות אני, אנחנו, מאמינים לשקר הזה שאנחנו מספרים לעצמנו, שאנחנו יודעים מה אנחנו שווים.
המחשבות האלו ליוו אותי בקריאת פרשות בהר- ובחוקותי. פרשות שמדברות על נתינה נכונה, על דיוק בעשיה, על זמן מנוחה וזמן הרפיה. פרשות שמדברות על ראיית הברכה שבעשיה הנכונה, והסבל שנגרם מעשיה מזויפת. בסוף חומש ויקרא באות שתי הפרשות ומלמדות אותי: לראות ברכה בעמלי, לדעת מתי להפסיק לעמול. להכיר בטוב הקיים ולהאמין בטוב שיבוא. לתת ולשמוח בנתינה שלי.לא תמיד אוכל להיות בטוחה שהמנחה שלי מספיקה אבל גם לא אוכל לדעת שלא. אני רק יכולה להמשיך ללכת בדרך שלי, לשמור על המצווה שלי, לתת מתוך הטוב שלי, ולנסות לראות ברכה. בשבוע הבא נארוז את המחנה ונצא לדרך, המסע האמיתי עוד לפנינו ועד אז חזק חזק ונתחזק. שבת שלום