השבוע אנחנו יוצאים לדרך בפרשת בהעלותך. פרשה המתחילה בהעלאת האור במנורת המשכן ומסתיימת במרים המצורעת. הרבה התרחשויות קורות בפרשה הזו, הרבה רגשות, אכזבות, נקודות משבר. ואני, השבוע, רוצה להיעצר בהתחלה. אהרון מצווה להעלות אור בנרות (לא להדליק אותן), כך שכל שש הפתילות יהיו מכוונות כלפי הנר המרכזי. המנורה עשויה מקשה אחת, כל חלקיה, מן הבסיס ועד הפרח העליון שלה עשויים מקשה אחת. המנורה והנרות מסמלים את האור והאחדות. הם מסמלים את עם ישראל, המורכב מחלקים שונים, הולך בדרכים שונות אך בעצם אחד הוא, בעל גוף אחד. המנורה מסמלת גם את המשפחה. 7 הקנים מייצגים שבעת בני משפחה הקרובים ביותר (אלה שאדם חייב להתאבל עליהם במותם): אב, אם, אח, אחות, בן, בת, ובן/בת זוג. מה פירוש להעלות את הנרות אל מול פני המנורה? ומה חשיבות האור של שבעת הנרות? ומדוע מוזכרת מצווה זו שוב, בדיוק לפני היציאה למסע?
נחזור רגע לכאן ועכשיו. בימים אלו תושבי עוטף עזה נמצאים על סף מלחמה. בתיהם מופגזים, שדותיהם נשרפים, ילדיהם מפוחדים, פרנסתם מקופחת. וכל השאר? חיים את חייהם בשגרה, מתעדכנים בחדשות, מצקצקים בלשון ומסבירים כמה זה נורא. הפסוקים הפותחים את הפרשה מחזירים אותי לערבות ההדדית שלנו כעם, כמשפחה, כיחידה אחת מלוכדת. דווקא לפני שבאים הימים הקשים, המתחים והמשברים. איך נעלה את האור שלנו? איך נוכל להאיר את הימים הקשים האלה? הימים המתוחים האלה ברמה לאומית מחזירים אותי עשר שנים אחורה, לימים מתוחים ברמה משפחתית. השבוע, לפני עשר שנים, התרחשה תאונת דרכים בה נהרגה דודתי סלמה ונפצעו ילדיה. אחת מהן, ניצה בת דודתי, סבלה מפציעת ראש קשה. משפחתנו עברה זעזוע קשה, אֶבֶל וגם תקווה. שהפצועים יחלימו, שניצה תצא מכלל סכנה. נכנסנו כמשפחה לתקופה בת מס' חודשים של תפילה, עידוד, חיזוק ותמיכה משותפת. כולנו התגייסנו לבָקֵר, לתרום ולסייע בכל דרך אפשרית. כל אחת ואחד ממשפחתנו העלה את האור שלו, את הנתינה שלו. כל אחד מאיתנו קיבל כוח ממקשת הזהב ממנה עשויה משפחתנו. המשבר עבר, ניצה השתקמה, הילדים התחתנו ונולדו גם להם ילדים, החיים חזרו, פחות או יותר, למסלולם. ובעוטף עזה עדיין לא. אולי עכשיו זה הזמן שנעלה את האור שלנו לכיוון דרום, לכיוון החקלאים, אנשי העיר, התלמידים, בעלי העסקים, הזוגות שמתחתנים, כל אותם אנשים שרוצים לחיות בדיוק כמונו, בחיים רגילים. עכשיו הזמן לתמוך, לתת, לסייע. כל אחד עפ"י האור שעולה בו. "כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו " (מוטי המר)
שבת שלום שקטה ורגועה לאחינו בדרום ולכל בית ישראל ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם
הדברים מוקדשים לזכרה ולעילוי נשמתה של סלמה- שרה זהבי אלכסנדרוב לבית דה- לוי זכרונה לברכה.