וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
פרשת בהעלותך מתחילה במצווה לאהרון להעלות אור. לא להדליק את הנרות כי אם להעלות את הנרות על מנת שיאירו. כדאי לזכור את הפסוקים האלה להמשך הפרשה. לזכור שאור הוא דבר שנמצא ויש להעלותו, אחרת הוא לא יהיה. לאחר המצווה להעלות את האור ועוד כמה סידורים אחרונים נשמעת תרועת חצוצרות הכסף, עמוד הענן עולה ובני ישראל יוצאים לדרך. המחנה מאורגן ומסודר, כל שבט תחת דגלו, כל אחד יודע את תפקידו, עמוד ענן מוביל, מלאך ה' שומר, מה כבר יכול להשתבש? וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' עברו שלושה ימים והתואנות, הצעקות והתלונות מתחילות: מי יאכילנו בשר? נמאס לנו. אנחנו מתגעגעים לכל הטוב שהיה לנו במצרים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה מה כבר יכול להשתבש? לא דבר חיצוני כי אם פנימי. נפש העם יָבְשָה. וכשהנפש יבשה- כלום לא יעזור. לא מזון שנופל מהשמיים, לא סלע שמפיק מים, לא עמוד ענן ולא מלאך האלוהים. כשהנפש יבשה שום מעין חיצוני לא יצליח לרוות אותה. כשהנפש יבשה שום קסם בעולם לא יֵעורר אותה. כשהנפש יבשה אין עשיה, אין שמחה, אין חיבור לה'. נפש יבשה היא דבר הרסני ומדבק. זה מתחיל מהאספסוף ותופס את כל העם. זה מתחיל מהשוליים וחודר למרכז ומגיע אפילו עד למשה שמבקש מה' שיפטור אותו מתפקידו ואפילו מחייו. מדוע יבשה נפשו של העם? הרי באמת היה לו כל מה שצריך. מדוע חל השבר הזה כעת, כשהמסע רק התחיל, והאם זה רק מקרה שבאותו זמן גם מרים ואהרון מסתודדים בניהם ומדברים לשון הרע על משה? ועונשה של מרים, הצרעת, האם גם הוא קשור לנפש היבשה? אני מבינה את המילים "נפשנו יבשה" כ: אין טעם טוב לחיינו. אין מקור שמחה, אין ראיית הטוב, אין שימת לב למה שקיים עכשיו. כל מה שיש הוא מה שאין. אין לנו את מה שהיה לנו, אין לנו את פעם, וכמה טוב היה פעם.. יתכן והפסקת חיי השגרה במחנה, היציאה אל עבר הלא נודע, הצורך להשאיר מאחור את כל המוכר, כל אלה יִבְּשו את נפשו של העם, הרחיקו אותו מהטוב הנמצא והמתקיים כעת, כיסו את עיניו מִראות. וביובש הזה התפשטו התלונות וראיית החסר כאש בשדה קוצים, אש שפגעה גם במשה, במרים ובאהרון. העם המתלונן נענש בשריפה ובמגפה, רבים מהם מתים בתבערה ובקברות התאוה. מרים הנביאה נענשה בצרעת והוצאה מחוץ למחנה. עונשים אלה מראים שהקב"ה אינו מגלה סובלנות רבה למתאוננים, לאנשים המדברים רעה, לאלה שאינם מצליחים להעלות את האור. אלה שנמצאים בחשכת החסר ובעבר שכבר נגמר, אלה שמסבירים לכולם כמה הכול לא בסדר ומשביתים כל עשיה. הפרשה המתחילה במצווה להעלות אור במנורה אשר במשכן ומלמדת גם אותנו להעלות את האור. להעלות אותו מתוכנו, מקרבנו. האור נוצר שם מרגע בריאתנו. הרגעים בהם נפשנו יבשה הם הרגעים בהם האור הזה מכוסה. נעמי שמר כתבה בשירה אור: "שמש, הביאו שמש אם שָמַי מעוננים עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים" האור מכוסה בגלל העננה הפנימית. זו סיבת הסבל, הכאב, הריקנות. אפשר להעלות אותו, צריך להעלות אותו, מצווה היא להעלות אותו בבוקר, בצהרים, בערב. בכל ימי השנה, לעשיה מבורכת ושמחת הקיום. אחרת נמצא את עצמנו מחוץ למחנה, בקברות התאווה, במקום התבערה. שתהיה שבת של אור, שבת שלום. סיגל
דרשה זו מוקדשת לזכרה של דודתי האהובה, סלמה (שרה) לבית דה-לוי, שידעה להעלות אור אצל כל כך הרבה אנשים. במלאת תשע שנים למותה. יהי זכרה ברוך