פרשת בהעלותך מתחילה בתפקיד הלויים, ממשיכה בתרועת חצוצרות הכסף המודיעות מתי הזמן לצאת לדרך, מתי זמן חניה, מתי זמן מלחמה ומתי זמן שמחה, ואח"כ היא מספרת על סימני הנוכחות האלוהית במחנה: עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה ומתארת את השיחה בין משה לחתנו, בה מזמין משה את חובב בן רעואל (יתרו) להצטרף אליהם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, וכשיתרו מסרב ומבקש לחזור אל ארצו מתחנן משה: אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. מוזר לא? יש במחנה עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה, יש למשה דיבור ישיר וצפוף עם ה', למה הוא צריך את חותנו הקשיש לעיניים? תשובתו של יתרו לא מוזכרת, יתכן שהוא בכל זאת שב לביתו והשאיר את מחנה ישראל ואת משה להתמודד עם תלאות המדבר. תיכף יתחילו התלאות:התלונות, הטענות, הקשיים, היצרים ואיזה יצרים... מלוא הטנא רב פאר: קנאה ושנאה, כעס ואכזבה, חמדנות ותאווה, צרות עין, רכילות ורוע לב. אבל רגע לפני, מופיעים בפרשה שני פסוקים מיוחדים, המסומנים בסימון מיוחד וניצבים תחומים ומוארים במרכז הפרשה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. אברהם בורג בספרו "בלשון בני אדם" מעלה את השאלה: לבני ישראל אין אויבים במסעם, אז למי מכוונים הדברים?איזה מן אויבים צריך הארון להפיץ? מי הם השונאים שצריכים לנוס? אולי התשובה נמצאת דווקא בתוך המחנה. בתוך המחנה הרוחות גועשות: העם מתאונן ואלוהים שולח בם אש. רק כבתה אש האלוהים ומתחילה אש התאווה, האספסוף מתאווה ומדביק את בני ישראל בגעגוע לימים המתוקים ההם: זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינו. משה, הצדיק הישר העניו מכל אדם, מאבד את סבלנותו, את כוחו ואפילו קצת מאמונתו ומניח את מכתב הפטורים: לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. בתוך המחנה נמשכת הרכילות וצרות העין: יהושע המספר למשה על אלדד ומידד המתנבאים ומבקש ממשה: כלאם ואפילו מרים הנביאה האהובה מדברת סרה במשה ואומרת לאחיה אהרון: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר ובתגובה נענשת בצרעת ומורחקת מן המחנה.
קשה הוא רגש הקנאה. הוא מוליד את התאווה, את הכעס, את החולשה. הוא מעורר חוסר שקט ותסיסה, הוא מקור כל רע. (לא בכדי בפרשה הקודמת ניתנה התייחסות מיוחדת לתורת הקנאות).
ואני חוזרת לשאלתו של בורג: מי הם האויבים והמשנאים? אולי הם היצרים המתרחשים במחנה, אולי המשנאים הם מה שקורה בנפשנו פנימה. המחשבות שיוצרות שנאה, החלקים המחלישים הבאים מתוך עצמנו: הקנאה, השנאה, מורת הרוח, החיפוש אחר הכבוד, התאווה שאינה מסופקת לעולם. אביתר בנאי שר את זה: "הייאוש, הבשר, הגאווה אויבים גדולים שאני טיפחתי."
לא צריך לחפש את האויבים בחוץ, אנחנו יודעים לגדל אותם בעצמנו. חוסר הכבוד לזולת, חוסר הסיפוק התמידי, הקושי לעמוד בנטל, חוסר האמונה. אני חוזרת לשני הפסוקים המופלאים, שהוכנסו לסידור התפילה: קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ קומה ה' ועזור לנו להפיץ מקרבנו את המקומות המחלישים אותנו וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שובה ה' לתוכנו כדי שנמצא מנוחה. כדי שלא נתגעגע למה שכבר איננו, שלא נבקש יותר משאנחנו יכולים להכיל, שלא יפעל בנו חוסר הסיפוק התמידי, שלא תהיה בנו צרות עין על הצלחתו של האחר ולא נרצה להשתיק את דבריו של השני. שנדע לכבד וליהנות ממה שמתקיים, לשמוח בהצלחותיו של השני, להקשיב לקולות שונים משלנו ולחיות איתם בשלום. עזור לנו "להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה" שנדע ונזכור: "אני כבר מגיע, אני כבר נמצא ".
השבת אני קוראת בפרשה ומזהה את חולשותיי האנושיים, השבוע אני מתפללת שאצליח לנצח את התאוות, הקנאות, השנאות והמקומות המצרים, שכאשר ייתש כוחי, כמו כוחו של משה, אדע כמו משה, לפנות באומץ ובקריאה לעזרה ולקבל תשובה ברורה: את לא לבד במסע/ משא הזה. השבוע אני מבקשת להרגיש שאני כבר כאן, אני כבר נמצאת, בצחוק. בבכי. ובמנגינה.
שבת שלום.