השבוע יש לנו פרשה מרתקת שעוסקת במגוון נושאים: החל ממנורת שבעת הקנים, אותה מצווה אהרון להדליק במשכן "בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה", דרך מרד האספסוף שהביאה את משה לנקודת שבירה "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי". ולבסוף המריבה במשפחה הנשיאותית. וגם, סוף סוף, יוצאים לדרך בעזרת הGPS האלוהי: עמוד הענן ההולך לפני המחנה: " עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ" כמה זה נפלא כשיש לפנינו סימן ברור וממשי המראה לנו מתי אנחנו עדיין בדרך ומתי כבר הגענו. כשהוא נעצר, אנחנו עוצרים ולא מתווכחים, וכשהוא נע ממשיכים בדרך בלי לעצור. איפה הסימן הזה בחיינו היום? כמה קשה לנו להפסיק כשאנחנו בתנועה: לא חבל לעצור עכשיו? בדיוק כשהתקדמנו, למדנו, התרגלנו? וכמה קשה לנו להתחיל לנוע כשאנחנו חונים: הרי כבר התרגלנו, התפָרָשׂנו, התמקמנו, אולי מחר? כשמשנעים שש מאות אלף איש צריך סימן חיצוני, שכולם רואים. לא משהו שתלוי בשיקול דעתו של אדם, אפילו לא משה. כי בתוך שש מאות אלף איש האלה, יש מספיק מקום לחוסר נחת, הערמת קשיים, טענות וקיטורים. בפרשה השבוע אנחנו מקבלים דוגמאות שונות: זה מתחיל באספסוף שמתלונן על חוסר הגיוון הקולינרי: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. ומסתיים בצמרת השלטון, מרים ואהרון, שמעיזים להעביר ביקורת על משה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה.
עפ"י הפרשה הזו אני לומדת שבעיני הקב"ה אין סובלנות למתאוננים: האספסוף המתלונן קיבל את מבוקשו, בשר עד שיצא להם מהאף: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא ומיד הגיע גם העונש: הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים. וגם מרים, האהובה כל כך, נענשה בצרעת. בדת היהודית למתאוננים לא תהיה תקווה. אנשים המדברים רע, העוסקים בדחפים האישיים שלהם ללא תוחלת, רק לשם סיפוק מיידי של ההנאה עצמית, המורידים את מצב הרוח, הלכידות החברתית, הראיה לטווח רחוק- לא יכולים להיות חלק מהעם. לפרשה קוראים: בהעלותך, בהעלותך את האור במשכן, האור שמלווה את המסע. אבל חלקה האחרון עוסק בירידה. במאבק בתוך המחנה, בסירוב לראות את הטוב המתקיים ובשימת דגש רק על המיותר. אני בוחרת ללמוד מהפרשה שיעור בנושא התמודדות עם הפנטזיה, עם האחיזה בעבר, עם התאווה לעוד, עם ההתאוות למה שאין. אני מכירה את זה גם כאמא: "תמיד אתה רוצה את מה שאין", גם כצרכנית "אבל נעליים בכזה שחור עוד אין לי" וגם כאשת מקצוע "איפה המתנה לחג שהייתי מקבלת כל שנה (מהמקום שבחרתי לעזוב..)" אני מקבלת עונש על התאוות המיותרות שלי. לא עונש מוות כמו האספסוף אלא יותר דומה לצרעת של מרים: נשארת מחוץ למחנה עם תחושת אכזבה, החמצה מדומה, ריקנות, כעס. הירידה מרוקנת אותי מכוחותי, מרחיקה אותי ממקומי. הכתוב מלמד אותנו איך לעלות בחזרה: אפשר להביע חרטה (כלומר לזהות את העומס המוריד ולתחם אותו), להתפלל לרפואה:" אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." לחזור להבנות הבונות ולהמשיך במסע.