השבוע מגיע הרגע לו ייחלנו ארבע מאות ושלושים השנה.
השבוע אנחנו יוצאים ממצרים. לא עוד עבודת פרך למען פרעה, לא עוד נוגשים ושוטרים המטילים גזרות בלתי אפשריות, לא עוד בית עבדים. בני ישראל, ממהרים לצאת ממצרים אל עבר ארץ זבת חלב ודבש.
נשמע ממש סוף טוב ואופטימי, נכון? ניצחון החלשים על החזקים, בחירת העם המדוכא בעתיד טוב יותר, צעידה בשמחה אל עבר הארץ המובטחת.
רק שזה לא בדיוק כך. בני ישראל לא ניצחו בשום מאבק, והעם לא בחר מרצונו הטוב לצאת ממצרים. בני ישראל גורשו ממצרים. יציאת מצריים המפורסמת הייתה בעצם גירוש מצרים.
בני ישראל לא רצו לצאת. אם היינו מחכים עד שבני ישראל יצאו מרצונם ממצרים, כנראה שעד היום היינו כולנו גרים בשיכון בארץ גושן. אפשר להבין, להסביר ולקבל את ההרגל, את הקלות הבלתי נסבלת בה אדם מתרגל לצמצם את עצמו, את חייו, את שאיפותיו. כולנו נמצאים במקום הזה באיזשהו שלב בחיינו. עבדים של הנוחות, של ההרגליות, של ההסתפקות במה שיש, של השקט היחסי. מי אמר ששגרה זה רע?
כשאדם שקוע בעבדות עמוקה הוא כנראה לא יצליח לצאת לבד, מישהו צריך לעזור לו. לפעמים ממש לזרוק אותו החוצה.
השבוע אני מתבוננת בזוגיות שבין עם ישראל למצריים. זוגיות שהתחילה בהתלהבות גדולה והסתיימה במערכת כוחנית ששני הצדדים הסכימו לה. מעין סטטוס- קוו בין בני זוג שאף אחד לא באמת מרוצה ממנו ואף אחד לא באמת מעז לשנות אותו.
אבל בזוגיות לא יכול להיות סטטוס קוו. בזוגיות, כמו בחיים, צריכה להיות תנועה, ואם אין תנועה יש מוות. ובָּמקום שעם ישראל הולך למות, אלוהים מתערב. בָּמקום שאדם מייבש את עצמו, את נשמתו, למוות, אלוהים מתערב.
איך זה יקרה? נסתרות דרכי השם, מפתיעות וחד משמעיות. בפרשה שלנו המצרים הם אלה שמראים לבני ישראל את הדרך החוצה. המצרים, בעצם, מקרבים אותנו אל הגאולה.
השבוע פרשת השבוע פוקחת את עיני לראיה חדשה: אולי זה שזורק אותי הוא הגואל שלי?
אולי זה שלא נתן לי קידום בעבודה, זה שלא החזיר לי אהבה, זה שעזב אותי, שפיטר אותי, שהראה לי את הדלת, אולי הוא שליחו של הקב"ה? אולי תפקידו הוא להוביל אותי אל הגאולה?
ההבנה הזאת ממלאה אותי בשמחה גדולה. אין סבל לחינם, אין כאב סתם. כל חווית דחיה שחוויתי קירבה אותי בעצם אל המקום הנכון בשבילי.
הכל שלבים שמחזקים, שבונים, שעוזרים בהשלת המיותר, שמקרבים אותי לעצמי ולאלוהי.
שתהיה שבת טובה וחודש שבט טוב.