וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.
פרשת בא היא פרשת יציאת מצריים, הפרשה בה בני ישראל עוזבים את מצרים ולא יחזרו אליה לעולם. עם עזיבת מצרים, שהייתה הבית בארבע מאות השנים האחרונות אל המדבר הפתוח והלא מוכר, ניתנות לבני ישראל המצוות הראשונות שלהם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.- מצוות הזמן, השנה העברית מתחילה מיציאת מצרים. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.- מצוות זיכרון החג לדורות. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה- מצוות אכילת מצות וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם- מצוות תפילין. נראה שעוד לפני שבני ישראל השתחררו מהעבדות למיצרים, כבר מוטל עליהם סט של מצוות חדשות (ועוד לא הגיעו עשרת הדברות..). איפה החופש? האם הם מחליפים עבדות בעבדות? השבוע העברתי בבית ספר בבנימינה שיעור בנושא בת המצווה לבנות כיתה ו'. שוחחנו על מהי מצווה, לשם מה צריך אותה, מי מפקח עלינו שנמלא אותה. הבנות שאלו ודנו האם המצווה היא משהו שאני רוצה למלא או צריכה למלא, האם בכלל אפשר למלא את המצוות באופן מלא (אף פעם לא לשקר, צער בעלי חיים עם אכילת בשר, אף פעם לא לרכל..). האם יש אפשרות לבחור מצווה, האם מילוי מצווה מיטיב עם האחר, האם היא מיטיבה גם איתי? הדיון היה מרתק. בנות השתיים עשרה נמצאות בגיל שבו הן מבינות שהן משתנות, שהן מתחילות לקבל יותר חרות, יותר עצמאות (מחשבתית, התנהגותית) ובדיוק בשלב הזה בו הן חוגגות את השינוי שחל בהן, את האפשרויות שנפתחות לפניהן, הן מקבלות על עצמן מצוות. עול מצוות. האם אין כאן דבר והיפוכו? מורתי ימימה אביטל מלמדת אותי שהחופש נוצר ע"י הפיכת אי הסדר לסדר. דווקא דרך סדר נכון אני יכולה לצאת לחופש פנימי, למרחב בו מתאפשרים דיוקים רבים. כשיש אי סדר אין לי יכולת לבחור, אין לי דרך, אין לי מקום. בנות (ובני) המצווה עומדים בפני היציאה לחופש, אנחנו ההורים מרגישים זאת היטב. הם מתנערים מהכללים הישנים, מהרצונות הישנים, מהטעם של פעם. הם עומדים מוקסמים בפני ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ המבוגרים. אבל כדי שאפשר יהיה לתפקד בתוך החופש הזה בצורה מיטבית צריך סדר. צריך לדעת מה הדבר הנכון, מה מפעיל את הטוב שבי, מה גורם לי להיות במיטבי. ארבע המצוות המוזכרות בפרשת בא תפקידן להזכיר: להזכיר דרך המגע (תפילין) דרך המזון (מצות), דרך ההתנהלות בזמן (ראש וראשון לחודשים), להזכיר שיש סדר. שהחופש אינו שבירת כל הגבולות, שלחופש יש גבולות משלו. גבולות פנימיים, גבולות שמפרידים בתוכי את העבד מבן החורין, את הפחד מהיכולת, את יראת המחשבה מחופש המחשבה, את ההרגל מהרצון. ובתוך החופש הזה, בתוך הגבולות האלה אני מוזמנת למלא את מצוותי. לתת מטובי. "זהו הזמן זה היום זה הרגע, החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים". השבוע אנחנו יוצאים מהסבך ומהמערבולת אל עבר התחלה חדשה, למקום חדש ולא נודע. בתוך הפרידה יש הבטחה, בתוך ההתפרקות יש בניה, בתוך השחרור יש התחייבות. יש מחיר לחופש, המחיר הוא התחייבות, לאלוהיי, לעמי, לעצמי.