פרשת אמור ממשיכה את דיני הטהרה אם התייחסות מיוחדת למשפחת הכהנים, מהם נדרשת שלמות גופנית והתנהגותית מיוחדת, בהתאם למעמדם המקודש ולעבודת הקודש בה הם משמשים. בהמשך הפרשה מובאים מועדי ישראל, הזמנים המקודשים לה': השבת, חג פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, חג סוכות וימי ספירת העומר. בין כל פסוקי הקודש הזה נמצא פסוק אחד, אולי החשוב מכולם: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם פסוק זה מתאר את מצוות קידוש השם, המצווה החשובה ביותר מכל תרי"ג מצוות, המצווה הנעלה ביותר שאפילו פיקוח נפש כפופה לה.
קידוש השם היא מצווה המחייבת יהודי למסור נפש במקרים בהם חל דין של יהרג ואל יעבור. עיקר חיוב הוא בשלושת העבירות החמורות והם: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. קידוש השם הוא מושג שאני, כחילונית, מכירה רק בסיפורי בית הספר. המצווה הזו היא החשובה ביותר מבין מצוות עשה, האם היא באה לידי ביטוי רק במוות או שיש אפשרות לקדש את השם עוד בהיותנו בחיים? הרמב"ם, בספרו משנה תורה, מביא דרכים נוספות לקיום המצווה: על ידי התנהגות נאותה, ע"י שבח ה' בין הבריות, ע"י קיום מצוות מתוך נכונות והסכמה. קידוש השם מתוך הסכמה להיות קדושים, להיות אחרים, להיות נבחרים. קידוש השם והיפוכו, חילול השם, באים לידי ביטוי יום יום במעשיו של האדם. אדם המוצא רע בעולמו של הקב"ה, המדבר רע, המפזר רע סביבו מחלל את עולמנו, מחלל את בוראו. אדם אשר רואה בעולם הזה מקום מקודש ונוהג בו ככזה: בכבוד, ביראה, בנימוס. במילים טובות, ברצון להיות חלק, הוא אדם המקדש את בריאתו, את בוראו. בפסוקים האחרונים של הפרשה מופיעים העונשים למכים ולפוגעים בחברה: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. אדם המקלל, תבוא עליו קללה, אדם המשמיד- יושמד, ואולי במשקל זה גם: אדם המברך- יבורך, אדם הנותן ינתן לו, אדם המקדש, מקודש. הלוואי שנמצא את הקדושה בעולמנו באופן יומיומי ושנדע לברך: הטוב, כי לא כלו רחמיך והמרחם, כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיווינו לך
שבת שלום