השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות העוסקות בטומאה ובטהרה.
הפרשות מדברות בהרחבה על נגע הצרעת, שפושט, כמה מפתיע, לא רק בגוף אלה גם בבגד, בכלי או בבית. ניתן לחשוב שמדובר באיזה מחלה מידבקת שכבר חלפה מן העולם, או ברטיבות המקלקלת את רכושו של אדם, אך אלה מצבים החיצוניים לאדם ולמה צריך מצוות מיוחדות אליהם? ומדוע היום, אלפי שנים אחרי שניתנו המצוות האלה רלוונטיות גם לנו? חז"ל התייחסו לנגעים המצויינים בפרשות כאל פגם רוחני ולא כמחלה או נגע חיצוני. הם ראו בנגעים עונש שמימי הבא להזהיר מפני חטאים חמורים ואמרו: "על שבעה דברים נגעים באים: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שווא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין" (מסכת ערכין טז) אם כך, צרעת הגוף, הבגד והבית אינם הבעיה, הם רק סימפטומים לבעיה קשה יותר, עמוקה יותר. בעיה הטמונה באדם עצמו. נגעי הצרעת תפקידם לעורר את האדם, לזהות שקיימת בעיה, לא להתעלם ממנה, ולטפל בה. ומהו הטיפול? הטיפול הוא פרישות והרחקה מחוץ למחנה כשמדובר על צרעת הגוף, שריפת הבגד והכלי וניתוץ הבית כשמדובר ברכושו של האדם. כלומר עפ"י הפרשות אנחנו למדים שמצב של טומאה- מרחיק אותנו מהחיים, מאלוהים ומצב של טהרה- מקרב אותנו אליהם. ההרחקה נחוצה כי אינני יכולה לחיות את החיים במלואם כאשר אני נושאת את המקור לנגעים. אינני יכולה לתרום לחברה כשאני נושאת גסות רוח וצרות עין. אינני יכולה למלא את יעודי כשאני משקרת, מרכלת וכמובן פורצת את גבולות החוק. על מנת להוות חלק חיוני בחברה בה אני חיה אני צריכה לטהר עצמי מחלקים אלו שבתוכי, וכדי שאסכים לעשות זאת כי כבר לא תהיה לי ברירה, מגיעים הנגעים הברורים לעיני כל. השבוע אני מציינת עשרת ימי תודה (מיום השואה ליום העצמאות). היום, לכבוד פרשת השבוע אני רוצה להודות לצרעת. אני רוצה להודות לנגעים שמעלים לתודעה שלי את כל הדברים שאינם טהורים בי, שמעכירים את ליבי, את מחשבתי ואת ביתי: את המחשבה המחסירה, את המילה הפוגעת, את הראיה הצרה, את המקום שאני לא נותנת לאחר, את ההבטחות שאני שוכחת לקיים, את חוסר הסבלנות, את חוסר החמלה. היום אמנם לא מופיעים על גופי ספחת או בהרת ואף אחד לא מוציא אותי מחוץ למחנה אבל אני מכירה את הנגעים/ הסימנים שלי. את הטעם החמוץ בפה אחרי שיחה קשה, את דפיקות הלב בעקבות רוגז גדול, כאב הבטן בעקבות שקר, ודלקת עיניים בעקבות עין צרה. "היציאה מהמחנה" שלי מתרחשת כשאני מבינה שאי אפשר להאשים את כולם בתחושות האלה ואני מתחילה להתבונן פנימה, לתוך עצמי. זה דורש ריחוק, שקט, הסכמה, יושר לב, זמן ובעיקר רצון. רצון להיות בשמחה, בנתינה, בקבלה. רצון לחזור לחיות. השבוע, בין השכול והגבורה, בין השואה לתקומה אני מודה על הקשיים שמחזירים אותי לחיים. שבת שלום.