השבוע אנחנו קוראים את שתי הפרשות האחרונות של ספר ויקרא, פרשות בהר ובחוקותיי.
פרשות אלה עוסקות במצוות של בני ישראל היושבים בארץ - מצוות הקשורות לעבודת האדמה ומצוות חברתיות הקשורות לעזרה ולערבות הדדית. פרשת בחוקותי עוסקת בברכות שבני ישראל יתברכו בהם אם ישמרו את החוקים והמצוות ובתוכחות אם לא ישמרו על המצוות.
בהשראת השיעור השבועי של סיוון רהב מאיר, אני רוצה להתיחס למילה אחת שחוזרת ארבע פעמים בפרשת בהר: אָחִיךָ. המילה אחיך מופיע בהקשר של עזרה לחלש, למי שמתקשה כלכלית, למי שאיבד את רכושו.
מענין שהתורה בוחרת במילה זו, המרמזת על מחויבות וקשר לא ניתן להפרדה.
לא מזמן, בספר בראשית, פגשנו כמה אחים שלא הסתדרו כל כך טוב ביניהם, חלק מהם הם אבות אבותינו: יעקב, יוסף. מה שלימד אותנו ש"אחים" אינם בהכרח שם נרדף לאהבה ותמיכה, ובכל זאת, כשבני ישראל מקבלים את מצוות העזרה לנזקק, הם מתבקשים להתייחס לבן עמם שכשל כלכלית כאח, כאדם שיש לכבד אותו לתמוך בו ולעזור לו.
אָחִיךָ הוא חלק ממך, גם אם ביולוגית נולדתם להורים שונים, כולנו אחים כי "כולנו משתייכים לעם", אמרה מורתי הרוחנית ימימה אביטל זצ"ל.
כולנו משתייכים לאותו עם, גם בכעס, גם בקנאה, גם בניגודי אינטרסים. בתוך עמנו, בדיוק כמו במשפחה, יכולים להיווצר מתחים, פגיעויות, כעסים בין אחים, אבל בסוף, אי אפשר ואסור להתעלם זה מזה, זה מקשייו של זה.
למי שלא הבין, הגיע האסון בהר מירון והראה לנו שוב, שבסוף, אחרי הכל וגם לפני הכל, כולנו משתייכים לעם, כולנו יחד.
המוני אנשים שהגיעו לניחום אבלים של משפחות שלא הכירו, תלמידים, בני ובנות תנועות נוער, אנשים פרטיים, חילונים, דתיים, ציונים. כולם הגיעו. כולם התקבלו באהבה ובשמחה, כולם הרגישו שיצאו יותר מחוזקים מאשר נכנסו.
החיבור הזה מתאפשר בדרך אחת, בדרך של פתיחת הלב. בדרך של הסכמה שהדרכים שלנו שונות אבל הרצון הוא אותו רצון. לחיות פה, לאהוב פה, לגדל פה משפחות. כל אחת ואחד בדרכו.
אולי האסון הזה קרה כדי לחזק אותנו בפתיחת הלב שלנו, כדי לבנות גשר , גם אם כרגע צר למדי, בין השבטים השונים כדי שיווצר חיבור, כי כשאנחנו ביחד אנחנו הכי טובים אחד לשני.
שנזכור לחפש את הדרכים לחיבור, את פתיחת הלב, את קיום מצוות ואהבת, כי משם תבוא עלינו הברכה.
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום