פרשת מקץ היא פרשת עלייתו של יוסף מבור האסירים עד לתפקידו הבכיר כמשנה למלך, שר הכלכלה, המשביר של ארץ מצרים וסביבותיה. זוהי, כביכול, הפרשה המסמלת את קץ סבלו של יוסף ותחילת החיים הטובים. יוסף מצליח בעזרת אמירת האמת שלו, שמירה על יושרו ועל אמונתו, להשיג כל מה שאדם צריך בעולם: הכרה ביכולתו, העלאה בדרגה, סיפוק מקצועי, אישה,ילדים והצלחה גדולה. אבל האם באמת תמו ייסוריו של יוסף, האם באמת יש לו כל מה שאדם צריך? הפרשה מספרת שיש עוד מדרגה לעבור. אדם צריך לעבור עוד שלב בדרך כדי להגיע למקום השלם: החיבור אל העבר. לפגוש את המקום ממנו הוא בא, להשלים איתו, לסגור מעגל. ואל השלב הזה יוסף יגיע בלי להתכוון, דווקא בזכות חוכמתו, כישרונו והצלחתו המקצועית, בזכות יכולתו להפוך את מצרים למקור של מזון בסביבה מוכת רעב. הרעב הכבד בארץ כנען מביא את האחים לבית יעקב לרדת למצרים לשבור שבר ושם הם פוגשים שר בכיר, מכובד וחשדן. פוגשים אותו ולא יודעים שזה אחיהם הקטן. אותם אח שבפעם האחרונה שראו אותו, הם הפשיטו אותו וזרקו אותו לבור. אותו אח שהם בזו לו שנאו והשפילו אותו. וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ האחים פוגשים אותו ולא מכירים אותו. יוסף התבגר בשלושים שנה, הוא לובש בגדי שררה ואף מדבר בשפה זרה, ובכל זאת- אף אחד מהאחים אינו מזהה את קולו? אינו מבחין בתווי פניו המוכרים? האם הבגד, המשרה, משנים כל כך את האדם, או שהפער בין מי שהם הכירו ובין מי שניצב מולם גדול מדי? מה קורה כשבן המשפחה שלנו שהכרנו ב"תפקיד" מסוים פתאום משנה "תפקיד"? מה קורה כשהילד שתמיד נכשל בלימודים נהיה פתאום מנכ"ל? כשהילדה הדחויה הופכת לראש עיר? כשזה שאף פעם לא הקשיבו לו מקבל פרס עובד מצטיין? כשזו שלא השמיעה את קולה הופכת להיות אשת עסקים מצליחה? וגם ההיפך- כשהילד הטוב בועט ומתרחק, כשהתלמידה המצטיינת בוחרת לא להמשיך בדרך אקדמית? האם אנחנו, בני המשפחה, יכולים להתנתק מהדימוי שהיה לנו עליהם? האם אנחנו מסוגלים להכיר את האח הקטן שלנו, את האחות הגדולה, הבן או הבת שגדלו בביתנו, בתוך האנשים האלה? לאהוב אותם, לכבד את הבחירות החדשות שלהם? פרשת מקץ אומרת לנו שלא. היא מזהירה אותנו מלהיות שבויים בתוך התפקידים שנתנו וקבלנו בתוך המשפחה שלנו, מפני התוויות, הדעות הקדומות והסטריאוטיפים.
עשרה אחים ראו את האיש המכונה צפנת פענח, זה שבלעדיו איש לא מרים את ידו ואת רגלו בארץ מצרים ולא הכירו את האח הקטן שלהם. אבל הוא: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת… וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף--אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם
הוא מכיר גם מכיר. הוא חוזר להיות האח הקטן הזוכר את חלומותיו, זוכר מה קרה בעקבות החלומות האלה, ומתנקם בחזרה. הריחוק מהמשפחה אפשר ליוסף לגדול ולצמוח למקום חדש, לתת דרור לכל כישרונותיו. אך נראה כי ברגע שהוא פוגש את אחיו הוא חוזר לתפקיד הישן, הפעם עם הרבה יותר כוח ויכולת מניפולציה. לא רציתם להשתחוות? תשתחוו גם תשתחוו. זרקתם אותי לבור? אתם תשבו כמה ימים במעצר ואח"כ תשאירו פה בן ערובה. הרחקתם אותי ממשפחתי? עכשיו כל המשפחה תגיע הנה. יוסף מעמיד פנים של אדם חשוב, חשדן ומפחיד. אבל המפגש עם בני משפחתו מסעיר את נפשו. יוסף עבר שנים של ייסורים, חוסר ידיעה, עליות וירידות. מעולם לא מוזכר שהפגין רגש כלשהו: לא בכה, לא צעק, לא ביקש רחמים. אבל מול הפגישה עם אחיו הלב שלו עולה על גדותיו, הוא בוכה. בכל פעם מחדש. אולי הבכי הזה הוא שישטוף את הקליפות שעטפו את ליבו במשך השנים, אולי הנחישות שלו לזעזע ולבלבל את האחים תעזור לקלף מהם את שכבות הפחד, החרדה, השנאה. אולי כל אחד מבני המשפחה יהיה חייב לעבור זעזוע משלו כדי שיגיע הקץ ליחסים הרעים. כדי שכל אחד מהם יוכל להקיץ, לפקוח את עיניו ולראות את השני כפי שהוא עכשיו, כפי שהם עכשיו: חזקים יותר, חלשים יותר, רכים יותר, יכולים יותר, מוכנים יותר, סולחים יותר.
השבוע הפרשה מלמדת אותי על הקיבעון המשפחתי. כמה קל כשלכל אחד יש תפקיד במחזה הזה שנקרא משפחה: האבא המאשים, הבכור הנוזף, הקטן המפונק, והאמצעי הפותר את הבעיות. כמה קל וכמה מסוכן. הפרשה מאירה את עיני כמה חשוב לראות את אלה הקרובים אלינו ביותר, בכל פעם מחדש. לא מתוך הרגל, לא מתוך ניסיון העבר, לא מתוך ראיה אוטומטית. אלא בעיניים פקוחות, ממקום נקי להסתכל ולומר:כל הכבוד אחי! סומך עלייך אחותי! אין כמוך אשתי! גאה בך בעלי! אז אולי יתרחש הנס. אז אולי המשפחה שלנו תהיה מקור האור בחיינו ולא המקור לכל הצרות. אז אולי נצא מהבית מחוזקים לעולם.
שיהיה לנו חנוכה שמח ושבת שלום, שבת של אור.