השבת, שחלה בחג סוכות, נקרא בבית הכנסת את מגילת קהלת. המגילה, שנכתבה עפ"י המסורת ע"י שלמה המלך והביאה הכי הרבה פתגמים לשפה העברית, עוסקת בשאלת משמעות החיים. מה משמעות חיינו? האם וכיצד יכול לחיות האדם חיים משמעותיים? מעניין שבחג הכי שמח, שבו נאמר:"ושמחת בחגך והיית אך שמח" נבחרה להיקרא דווקא המגילה הפילוסופית והמורכבת הזו.
כולנו מכירים את השורה המפורסמת שפותחת את המגילה:
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל
בהמשך, קהלת מסביר פסוק אחר פסוק מדוע כל הדברים שנראים לנו חשובים הם הבלים:
לא חשוב מה נעשה, השמש תזרח ותשקע, הנחלים ימשיכו לזרום לים, מעשינו לא משנים כהוא זה, וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
וממשיך להדגיש את חוסר הטעם שבחיים, לא הכסף חשוב ולא הרכוש, ולא האוכל הטוב ולא היין
וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.
קהלת, שמעיד על עצמו שהיה מלך על ישראל בירושלים, רב מעשים ורב רכוש, רב כסף, נשים ותענוגות, מבין שבקרוב ימות, שלאחר מותו מישהו אחר ירש את עמלו וייהנה מפירות עבודתו, והוא כועס! שָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. יט וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי, שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; גַּם-זֶה, הָבֶל.
לאחר שהמלך החכם מבין את ארעיותם של חיי האדם ומוביל אותנו מעצב לדיכאון ומשם לייאוש, הוא משנה את אופן הסתכלותו. הוא עובר מפנה תודעתי באופן הדרגתי המתואר בצורה מופלאה: אכן החיים קצרים ועוברים מהר, אכן מעשינו ייעלמו וישָכחו. אפשר לראות את ארעיותם כחסרון גדול אבל אפשר להפוך את ההסתכלות ולראות בארעיות את עוצמתם של החיים. כך נחווה כל רגע כרגע מופלא ונהדר, שלא יחזור שוב: וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי, אֶת-הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין-טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אִם-לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ; וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ, יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים--תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
החיים הם מתנתו של אלוהים, תפקידנו למצות אותם עד תום. אם אנחנו רוצים חיים משמעותיים, עלינו לתת להם את המשמעות: לעצור את מירוץ החיים כדי להתבונן בשקיעה הנהדרת, לנשום בהנאה את ריחו המשכר של הגשם, ליהנות מהלחם, היין, השפע שעל שולחננו ולמצוא שמחה במעשי ידינו, כי הם מבורכים ע"י אלוהים.
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ--עֲשֵׂה: כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
רק בחיים האלה אפשר ליצור, לאהוב, לחשוב, לשקול, לשאול. אחרי המוות- כבר אין כלום.
אם נסכים שאחרי הכול אנחנו בני אנוש, בני חלוף. לא הכול אנחנו מבינים, לא הכול אנחנו יודעים, באים והולכים, יהיה לנו יותר קל לקבל את המציאות המשתנה ולא להיאחז במה שכבר איננו.
כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה: כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל
ומה נשאיר אחרינו? המלך החכם מכל אדם, שחונן בלב חכם, מעיד שבסופו של דבר ישנם שני דברים חשובים בחיים: החוכמה והשמחה. מִי, כְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ, פֵּשֶׁר דָּבָר; חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו החיים מלמדים אותנו. אם נקשיב להם בפתיחות, בהסכמה, נוכל ללמוד, להחכים ולהתפתח. נוכל להשאיר אחרינו את הדברים שלימדנו את ילדינו, ההבנות שחילקנו עם יקירנו, הטוב שנתנו לסביבתנו. ואשר לשמחה, זו הדרך לחיות: כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח……ט שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. י וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ:
אבל על השמחה נרחיב בשבוע הבא, בשמחת תורה. שבת שלום.