פרשת שמיני מתחילה בטקס חגיגי ומגיעה לשבר גדול. הפרשה מתחילה בטקס הקרבת הקורבנות הראשון במשכן, כאשר אהרון ובניו ממלאים בדקדקנות את אשר הצטוו, מקריבים את הקורבנות ומברכים את העם. הטקס מגיע לשיאו בפסוק: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. אש האלוהים הופיעה, שרפה את כל אשר הונח על המזבח, והעם בחרדת קודש נפל על פניו מעוצם הבעירה והקדושה. המנחה התקבלה, כבוד ה' נראה, הכול נראה מושלם והטקס כמעט הגיע לסיומו. אבל אז ממשיכים בני אהרון, נדב ואביהוא, ומוסיפים קטורת במחתות האישיות שלהם. עוד טקס, אולי אישי, אולי פרטי, אולי אקסטטי. אבל בהחלט לא עפ"י החוקים. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. נדב ואביהוא עשו מעשה זר לחוקי הקורבנות והתגובה הייתה מיידית: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. על העונש הנורא הזה נכתבו הרבה מאד פירושים, ניסיונות שונים להסביר מה היה אותו מעשה נורא, מהי ה"אש הזרה" שהקטירו בני הכהן, מדוע נענשו בעונש כה חמור. הפסוק הבא ממשיך ואומר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
וידום אהרון. אהרון, הכהן הגדול. האחראי על מלאכת הקורבנות, ההתקרבות לאלוהים. עוסק במלאכה הדורשת את שיא הדיוק והטהרה, ריכוז מוחלט והתנתקות מהחיים השגרתיים, עורך טקס של ברכה, של קירבה, של חיבור. ברגע אחד מנצח על שיא הקדושה, שיא העוצמה, שיא הנוכחות האלוהית' כששני בניו משרתים בקודש לצידו וברגע שאחריו רואה את הנורא מכל, שני בניו נשרפים לנגד עיניו. הזעם האלוהי מכלה אותם. ברגע הנורא הזה ידום אהרון. אני רואה אותו בדמיוני, קופא על מקומו. לא מדבר, לא שואל, לא זועק. הקול קפא. הכול קפא. אהרון לא מבקש הסבר. אהרון יודע כנראה שאין הסבר. ששום פרשן מרש"י ועד לייבוביץ לא יוכלו לספק הסבר שיניח את דעתו. מתוך המקום הקרוב ביותר לאלוהים הוא יודע, כנראה, שיש דברים שאין עליהם תשובה. יש מקומות שבהם נדרשת קבלת הדין, קבלת המתרחש, קבלת המציאות הבלתי מתקבלת על הדעת. יש דברים שהם לא בתחום הדעת. יש דברים שהם מופלאים מכל הבנה, גדולים מכל יכולת הכלה, חזקים מכל בן תמותה ומולם כל אשר ניתן לעשות הוא לידום. השכל האנושי אינו יכול לשאת את ה "אין תשובה". כשאנחנו מלווים אנשים ששכלו את יקיריהם אנחנו משתדלים למצוא מילות ניחומים, למלא את הדממה בתוכן, לפרק את הכאב לצורה של מילים. אבל האָבֵל יודע, אין מילים שיכסו על הכאב, אין תשובה שתיתן מרפא, אין קול שיחריש את עוצמת החוסר. פרשת שמיני מלמדת אותי לוותר. לוותר על ההסבר, על השכל, על התשובה. מלמדת אותי להתמסר. להתמסר לגמרי לרגע, לגמרי לעצב, לגמרי לכאב. פרשת שמיני מלמדת אותי להיפרד מכל הדברים שמרחיקים אותי מעצמי (השכל, הידע, ההסברים) ולקבל: את המתרחש, את הכאב, את קטנוּתי. השבוע, כשליבי נתון לכאבו של אהרון, אני מצטרפת בתפילה לנביא ישעיהו, שימצא מזור מאת ה' לכל האבלים. לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה;
שבת שלום.