אנחנו ממשיכים בנאומו של משה לעמו והשבוע משתנה קצת נימת הדברים. בפרשת עקב משה פחות מחבק ומרגיע ומתחיל לנזוף ולהוכיח. הנאום שלו הופך להיות נאום של תוכחה מהול באהבה. בתחילת פרק ח' אני קוראת את המשפט המפתיע וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם-לֹא. אז מסתבר שהמסע של ארבעים שנה במדבר לא סתם היה קשה. שבני ישראל לא סתם התלוננו. שלא מדובר בעם כפוי טובה. מסתבר שאכן העם עבר עינוי, קשיים גדולים, התמודדויות מתסכלות מכוונות מראש שמטרתן הייתה לבדוק את רמת האמונה, את רמת הנכונות, את מידת הרצון האמיתי שהיה בלב העם. כמה הם באמת מוכנים להגיע אל הארץ הטובה, כמה באמת הם רוצים את החלום? הפסוק הזה מסביר לנו את מהות הניסיון, כי מי מאתנו לא עבר עינויים בדרך, מי לא עבר התמודדויות מתסכלות, רגעי משבר וייאוש? כל ה"לא" ששמעתי, כל המבחנים שנכשלתי, כל הדלתות שנסגרו, כל הכאבים, כל האכזבות. למה הייתי צריכים אותם? "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך" האם את באמת רוצה את זה? האם זה באמת חשוב לך? האם את ממשיכה בדרך גם אם נראה לך שלא הצלחת? האם תמשיכי לשמור את המצווה שלך? האם לא תמותי בדרך? האם לא תישברי? לאה גולדברג כתבה בשירה "ניסיון": "לך נשבעתי אל עליון ולא אדע האקיים איך אעמוד בניסיון ניסיון האושר השלם
איכה תכיל עיני האור ידי רפות, ידי הוזות איכה אשא ולא אשבור שמחה כזאת, ברכה כזאת
מכובד עול איך לא אפול איך לפניך אתייצב זקופה גדולה נושאת בעול של אושר אנושי שָלֶו" העמידה בניסיון. לפעמים הניסיון קשה ולפעמים הוא ניסיון האושר השלם. לפעמים מכביד עולו של המשא ולפעמים מכבידה עולה של הברכה. בפני שניהם אנחנו צריכים ללמוד לעמוד "זקופה גדולה נושאת בעול". אז איך עומדים בניסיון? למשה התשובה: באהבה ובענווה. שבע פעמים מוזכרת המילה אהבה בפרשה. אהבה כבסיס לזיכרון, התמודדות, לעשיה למצווה. כי בלי האהבה הכול הרבה יותר קשה. עם מילויי המצווה באהבה מגיעה גם אזהרה: כשתגיע למקום הזה, אל המנוחה והנחלה, אל השקט והשלווה היזהר מאד מחטא הגאווה הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יש צורך בעבודה קשה, יש צורך בהתגברות על מכשולים, יש צורך בהתמדה, ברצון, באמונה ומעל הכול יש צורך בענווה. כל מה ש"יש לי" הוא בחסד גדול. כל מה ש"עשיתי" הוא במתנה, כל מה ש"השגתי" ניתן לי. משה מזהיר את העם, אותנו, מפני "כוחי ועוצם ידי", מפני "גבהות לב" ומדגיש שוב ושוב את אחת המצוות הכי חשובות בנאום שלו, מצוות הענווה. מצוות ידיעת החסד והאמת, זיכרון מי שהביאני עד הלום, הכרת תודה והודיה. שנזכה לראות את הקשיים שבחיינו כניסיונות מחזקים, את הטוב בעולמנו כברכה ואת האהבה בחיינו כמובילת הדרך, שבת שלום.