השבוע אנחנו קוראים על נח. זה שהעלה לתיבתו שניים שניים מכל מין, זה שהמציא את המותג "תיבת נח", מותג אשר מהווה מודל לזוגיות, לאיזון ולהמשכיות מאז ועד היום. אז בואו נראה, מיהו נח? נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. האם אלו מילות שבח או גנאי? הפרשנים חלוקים בדעותיהם. מצד אחד איש צדיק ותמים היה. מצד שני, בדורותיו. כלומר הכול יחסי... יחסית לדורו, הדור המושחת, הוא נחשב צדיק. יחסית לאחרים, לאברהם למשל, הוא לא נחשב כזה. הפרשה בקושי מתחילה וכבר אנחנו רואים שכל מצב אפשר לפרש באופנים שונים וההבדל- הוא בעיני המתבונן. אבל בפרשה שלנו המתבונן הוא אלוהים, והוא בוחר בנח כצדיק הדור ומצווה עליו לבנות תיבה. מקום מסתור מפני המבול שיחריב את הארץ. התורה מתארת איך צריכה להראות התיבה/ הבית הזמני הזה: חזקה, עמידה, מוגנת, ובעלת קומות המפרידות בין אדם, חיה ועוף. כי בית צריך להיות בעל בסיס איתן כדי שיוכל לעמוד בזעזועים, אטום לפגעים חיצוניים ומאפשר הפרדה. מלבד חיות ועופות הכניס נח לתיבה את אשתו, את בניו ואת נשותיהם. המשפחה המצומצמת. ככה הכי נח. הם התגוררו בתיבה במשך שנה. שנה שלמה של טלטלות על פני מים סוערים, כשכל העולם מסביב נעלם, נחרב, מת. מה עבר על בני משפחת נח בשנה הזאת? איך הם הסתדרו בניהם? מה הם עשו עם הפחד? הדאגה? חוסר הודאות? הזמן הארוך? החיכוכים היומיומיים?
התיאור של העולם שנמחה ונחרב בשיטפון מזכיר לי תקופה אחרת, שגם בה אנשים הסתתרו מפני הכוח הממית על פני האדמה. אני נזכרת בשנת 1943, בזמן הכיבוש הנאצי, בחדר קטן, בבית קטן, בכפר קטן בצפון הולנד, בו הצטופפו 13 אנשים, שהסתתרו מפני הנאצים. החדר הזה, החדר האחורי בבית משפחת דרנט ההולנדית, היה תיבת נח של בני משפחת דה-לוי, משפחתו של אבי. משפחת דרנט הכניסו ל"תיבתם" אנשים שביקשו מקלט. לא בני משפחתם, לא חברים קרובים, לא בני דתם. יהודים שנמלטו על נפשם. שלושה עשר אנשים. לא ממש נח.... ובכל זאת, פתחו את ביתם, ליבם וחייהם ונתנו לכולם מקום בחדר המסתור שלהם. במשך שלוש שנים הם הסתתרו. בשקט, בסודיות, בפחד מתמיד מהנאצים שעברו בכפר מדי יום ומדי לילה. מה עבר על כולם בשנים אלה? איך הם הסתדרו בניהם בחלל כל כך קטן? איך התמודדו עם הפחד? החרדה? חוסר הודאות? אפשרות המוות היומיומי? החיכוכים היומיומיים בין הגברים, הנשים והילדים? אנחנו יכולים רק לדמיין.
גם התורה לא מרחיבה בתיאורים על החיים בתיבה. היא רק מספרת על נח השולח שוב ושוב את העורב ואת היונה לראות הקלו המים מעל פני האדמה. אפשר להניח שגם סבלנותו כלתה...
לאחר שנה חרבו המים, היונה עפה ונח, אשתו, בניהם וכלותיהם יצאו מן התיבה. בצאתם הם מקבלים מה' מתנה יפה בדמות קשת בענן וברכה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ואכן לבני נח נולדים בנים ובנות ונינים ונינות וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ--אַחַר הַמַּבּוּל. ומכיוון שכולם בני משפחה אחת, כולם גם מדברים שפה אחת ודברים אחדים. תגידו: נפלא, יש אחדות, יש חיבור יש הסכמה. כל העולם משפחה גדולה ומאושרת. ואלוהים חושבת אחרת. אלוהים רואה באחדות ובריכוזיות את שורש הרע, את הטוטאליטריות, הקונפורמיזם, הנוקשות ואידיאל המושלמות (מזכיר זמנים אפלים מההיסטוריה האנושית, הנאציזם בתוכם). אלוהים בעד פלורליזם, בעד ריבוי, בעד פיזור, בעד שונות, בעד מגוון לשונות תרבויות ורעיונות. לכן בלל את שפתם והפיצם על פני כל הארץ.
פרשת השבוע מלמדת אותי על כוחה של המשפחה, על חיבורה דרך רצון ואמונה בטוב שיגיע, חיבור המאפשר עמידה בטלטלות החיים, בזמנים קשים וגם בזוועות. הפרשה גם מלמדת אותי לא לשאוף לאחדות דעים, להסכמה קולקטיבית, לאיחוד רעיונות. להיפך, בין העמים, בתוך המדינה וגם במשפחה יש מקום לדעות שונות, להעדפות שונות, לרצונות שונים. משפחה היא לא דיקטטורה, משפחה היא מקום מחבר והריבוי מעשיר את היחיד.
השבת אני מאחלת שנצליח להתחבר אחד לשני מתוך אמונה בחיים, מתוך ראיית היש, מתוך אהבה ופתיחת הלב גם למי שהוא לא אנחנו, שלא חושב כמונו, שלא מדבר כמונו. שנזכור: בסוף המבול נפסק, המים מתייבשים ומופיעה הקשת בענן. וזו הבטחה של אלוהים.
שבת של שקט ושלום.