וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן פרשת אמור היא פרשה אקסלוסיבית. אם בפרשת קדושים הקודמת פנה ה' אל כל עדת בני ישראל, הרי השבוע מתמקדים דבריו אך ורק בבני אהרון, קבוצת הכוהנים המצומצמת. הפרשה מפרטת את הדינים המיוחדים של המשרתים בקודש, דיני טומאה וטהרה, דיני אישות ואת התכונות המיוחדות הנדרשות מהקבוצה המצומצמת הזו. בהמשך, הפרשה מפרטת לנו את מועדי ישראל, הימים הקדושים, השונים, המובדלים: שבת, חג הפסח, שבועות וסוכות, ראש השנה ויום הכיפורים וימי ספירת העומר. ימים אלה, כמו הכוהנים, מובדלים. הם מובדלים משאר הימים ע"י הדינים מיוחדים משלהם, לפעמים איסור עבודה כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. , לפעמים דיני מאכל שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ., לפעמים דיני תודה הֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה לפעמים דיני זיכרון בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כל מועד והייחוד שלו. מה משותף בין דיני הכוהנים בתחילת הפרשה ובין דיני המועדים בהמשכה? המשותף הוא יוצא הדופן מול הכלל. הכוהנים יוצאי דופן בדרישות ובאיסורים המוטלים עליהם, כל שאר העם שווים. בין שאר העם, ישראל, אין הבדל בין בעל מום וחסר מום, בין גרושה לרווקה, בין חולה ובריא. כולם שווים לפני ה'. גם ימי המועד הם ייחודיים במצוות שלהם, שאר הימים, ימי חולין, כולם שווים ולא מחייבים התייחסות מיוחדת. יוצאים מן הכלל הם ימי ספירת העומר, חמישים הימים שבין פסח לשבועות, בין זמן יציאת מצריים וזמן מתן תורה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. אלו חמישים ימים רגילים, שבהם אין איסור עבודה, איסור מאכל או ציווי ייחודי אחר. אלה ימים רגילים שהמיוחד בהם הוא שאנו אמורים לספור אותם, לציין אותם, לומר בקול כמה אנחנו בעומר. היום למשל, אנחנו עשרים יום שהם שני שבועות וששה ימים לעומר. מדוע חשוב לומר זאת? מדוע צריך לציין מה מקומו של היום בספירה? בימים אלה יש לנו הזדמנות להכניס קצת קודש לתוך החולין, להכניס קצת כהונה לכלל ישראל, לנהוג כרגיל אבל טיפה אחרת. אלו ימי ביניים, תקופת מעבר. מעבר מתקופת העבדות לתקופת העם הנבחר. בתקופה זו אפשר לראות את השינוי שחל מיום ליום אם שמים לב, אם פוקחים עיניים, אם אומרים. אם מביאים את עצמנו למודעות של השינוי. כשאני אומרת לעצמי, עברו כבר עשרים ימים מאז שאני בת חורין, הראיה שלי משתנה. אני שמה את הדגש על ההצלחה, על המקום החדש שהולך ומתבסס בי, בעזרתו אני יכולה גם להקשיב אחרת, להבין אחרת, לענות אחרת. אני כבר לא עבד למישהו חיצוני שקובע עבורי, אני כבר לא משרתת של עומס פנימי שמנהל אותי. אני כבר עשרים ימים חופשייה, ומחר עשרים ואחת ימים וכך הלאה. מאז שנאמרו הדברים שבפרשה כבר חרב בית המקדש והכוהנים כבר אינם משרתים בקודש, אולם ימי ספירת העומר נשמרו, ובלוח השנה הישראלי נכללים בתוכם ימי מועד וזיכרון משמעותיים ביותר: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לנופלים במלחמות ויום העצמאות. ימים שמלווים אותנו במעבר מעם מפוזר בעולם לעם בעל מדינה וזהות משלו. הפרשה מלמדת אותי איך נראה הקודש, איך נראה החול ואיך נראה המעבר בניהם, היא מלווה אותי בימים אלה ומזכירה לי תראי, תאמרי, תצייני, כמה התקדמת בתהליך החיבור לקודש שבך, החיבור לחופש שבך, החיבור למקום שלך, כמה יש עוד להתקדם. השבת אנחנו מסיימים את השבוע השלישי לעומר, שבוע תפארת. שתהיה לנו שבת שמחה, אוהבת, לתפארת. שבת שלום.
(אריק וייס, קודש וחול)