פרשת פינחס קרויה על שמו של פינחס בן אלעזר בן אהרון, הכהן הגדול, שעצר את מגפה הגדולה שהרגה עשרים וארבעה אלף מישראל. את סיפור המגפה ועצירתה קראנו בשבוע שעבר בסיום פרשת בלק, ורק נזכיר שמה שלא הצליח לבלעם (לקלל את ישראל) הצליחו לעשות הנשים היפות של מואב. הגברים בישראל נטו אחרי בנות מואב והחלו לזנות איתן ולעבוד את בעל פעור, אליל מואב. העונש על כך הייתה מגפה. בשיא ההילולה נצפה נשיא שבט שמעון במעשה דתי- מיני עם בת לבית אב מואב, פינחס הכהן דקר את שניהם במכת רומח אחת, ובכך עצר את ההוללות ואת המגפה. על מעשה זה הנעשה מתוך קנאת השםִ מקבל פינחס את ברכת ה' לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ברכה זו היא הסיפור הפותח השבוע את הפרשה, ברכה שניתנה לפינחס על היוזמה שלקח, על המנהיגות שגילה, על שעשה מעשה שהשפיע על כל העם. בהמשך הפרשה אנו קוראים על עוד שני מעשים, מעשים אישיים ולאומיים, בסדר גודל משפחתי ומדיני. מעשים שנובעים מההחלטה של היחיד והיחידה, מעשים שהשפיעו על כל העם. אנו קוראים על חמש בנות צלופחד:מַחְלָה, נעה, חׁגְלה, מִלְכָּ ה ותרצה שעומדות (תרתי משמע) על זכויותיהן לנחלה כבנותיו של צלופחד בן חפר, ומשיגות מה' את החוק השוויוני הראשון: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.
חמש הנשים האמיצות האלה ביקשו נחלה לעצמן, בשם אביהן. בזכותן קיבלו כל הנשים נטולות האחים את הזכות לרשת את אביהן. לפני הדודים ושאר הקרובים הזכרים. עוד אנו קוראים על משה, המתבשר מפי האלוהים שעוד מעט גם הוא הולך להצטרף לדור המדבר, הדור שיצא ממצרים ולא נכנס לארץ. בשעה קשה וכואבת זו המילים שמשה בוחר לומר הן: יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. משה לא בוחר במילות תלונה ולא במילות תחינה. אף מילה בקשה על עצמו, רק מילות בקשה על העם: תן להם מנהיג ראוי, מנהיג שיוליך אותם ברגישות, בהבנה, ברצון, באהבה. מנהיג שידאג להוציאם ולהחזירם, לקחתם ולהביאם, לבוא לפניהם ולהוליכם בבטחה. משה מבקש ונענה. המחליף המיועד הוא יהושע בן נון, איש אשר רוח בו. משה מסמיך את ידיו, את הודו, את גדולתו על יהושע ומתחיל את תקופת החניכה של המנהיג החדש. פינחס, בנות צלופחד, משה- דוגמאות שונות של עשייה עם השפעה. דוגמאות שונות של מנהיגות: מנהיגות יצרית המלווה בקנאת השם, מנהיגות של עמידה איתנה על זכויות, מנהיגות הרואה למרחוק. כולם עשו שינוי, כולם השפיעו במעשה שלהם על עתיד העם, כולם הקשיבו לצופן ליבם ומצאו שם תשובה נכונה, מדויקת, משמעותית. עם התשובה הזאת הם יצאו החוצה ועשו מעשה. הפרשה מראה לנו שמנהיגות היא לא רק דבר שמקבלים, היא לאו דווקא מוכתבת מבחוץ. מנהיגות אמיתית נובעת ממנהיגות פנימית. מידיעה, מהקשבה, מהבנה, מחיבור לאמת פנימית. הפרשה גורמת לי לחשוב על המנהיגות בחיי. איפה קיימת בי מנהיגות שכזו. איך היא באה לידי ביטוי, באיזה אופן היא משפיעה על סביבתי? האם אני מודעת למנהיגה שבי? איך אני משתמשת בה? האם היא מתפרצת בקנאות? האם היא רואה למרחוק? האם היא מודעת לעצמה? האם אני יודעת מתי די, מתי להעביר את ההנהגה לבא בתור? הפרשה מאירה לי את כוחה של ההשפעה שיש ליחיד על הסביבה. איך אדם אחד יכול להביא את האור שלו לכל כך הרבה אנשים. לשנות עולמות, להאדיר זכויות, לעצור מחלות. איך ע"י הקשבה אמיתית לעצמי, למה חשוב לי באמת, למה הדבר הנכון לעשות, אפשר ליצור כל כך הרבה טוב בסביבה, לגעת באנשים ולהאיר את חייהם. השבוע אני מתפללת שנדע למצוא את המנהיג הנכון בזמן הנכון. אם לא סבבינו אז לפחות בתוכנו.
שבת שלום.