Hello darkness my old friend

שוב פעם באת לבקר. כשכבר חשבתי שהאור חזק יותר, כשכבר הרגשתי שאני לגמרי במקום אחר, כשכבר למדתי לתחם ולהפריד ולגדר- הגעת כדי להישאר. ידידי החושך, ידיד אפל וקודר.

אתה כאן, שואב את כל הטוב שנמצא בדרך, לא משאיר זכר לאהבה ולתקווה ולאמונה ולנחמה. משאיר אותי עצובה וכועסת, עייפה ומיואשת. בהתחלה עוד נלחמתי בך באופטימיות, בכוח החיים, בידיעה שיש עוד כל כך הרבה דברים טובים, אבל אתה לא התרגשת. פשוט נשארת. וכך במלחמת התשה לא כל כך ארוכה, מחקת את השמחה, החלשת את כוח החיים, דיכאת את האופטימיות ונשארנו שנינו. אני חלשה ומובסת ואתה- החושך שליט כל רע. רק דבר אחד לא לקחת ממני, את הכלי שמחזיר אותי כל פעם למקומי, את החשיבה ההכרתית. אני פונה שוב למחברת וקוראת את דבריה של ימימה: "כאשר החסימות נפרצות נוצר אור המאיר על ההכרה ומתרחשת התקרבות מאירה על החסר למערכת בזיופיה ובריחוקה"

תודה ימימה, תודה שהזכרת לי: 1. האור קיים. הוא לא נעלם, לא כבה, לא הושמד. הוא נחסם. 2. נחסם כי אני התרחקתי. כי חזרתי לזיוף, לעומס, למיותר המוכר. כי באופן טבעי כשקשה מאד, יש רגרסיה וחוזרים לדפוסים הישנים. 3. אבל מה שבניתי, מה שחיזקתי, לא נעלם ואני מבינה- החושך נוצר ממה שחסר. כשאמלא את החסר, יעלם החושך. 4. החושך אין לו ישות משלו, או כוח משלו, או ידע משלו. הוא פועל במקומות של אין. וככל שאני מתרחקת יש יותר אין. 5. מכאן כבר קל יותר לדעת מה לעשות. לתת מהיש. אני לעצמי. לא לחפש ישועה מבחוץ (היא תישאב לתוך האין) לא להתאכזב מעצמי (מגביר את האין) ובטח לא לחשוב שהחושך זה מה שיש. להיפך- זה מה שאין.

חוזרת ליש. נזכרת במה שאני יודעת, מתחברת למה שכבר בניתי, מתרחקת מהעומס ופונה למהות: יש טוב. יש כוח. יש חיבור. יש רצון לחיים משמעותיים. "היום הכיוון היא הפוך, המחשבה השורשית והעמוקה תאיר לעשייה ברוכה ומשמחת" הופכת כיוון והנה, החג שהיה עצוב ומדכא מקבל ניצוצות של שמחה, ניצוצות של ברכה, ניצוצות של עשייה. האור מתפשט אט אט ומאיר את היכולת שלי, את מה שאני יכולה לתת לעצמי, את כל הדברים שמיטיבים איתי. מושיטה להם ידיים, מקרבת אותם אלי, מקרבת את עצמי אלי. מגדילה את האור.

כמה טוב לחזור מהבור השחור.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול