זוכרים שבשבוע שעבר למדנו על המקום האישי? המקום בו אני נוכחת בטוב שבי, מחוברת לכוח שלי, לחָיות שבי, לאלוהיי? זוכרים כמה שקט ושמחה יש במקום הזה? איזו יכולת נתינה יש בו, איזו פתיחות, איזו התקרבות? מהמקום הזה ימימה מזמינה אותי לפעול לטובתי: "הפכה את החלק ההפוך לטוב. לא ביקורת עצמית אלא גמישות, לא כעס אלא יודעת גם לקבל שגיאותיה ושגיאות אחרים ולסלוח"
כשאני מכירה את מקומי ונשארת בו אני יכולה להבין מה מיותר עבורי: הדרישה מיותרת, היא רק גורמת למתח לעצבים. הכעס מיותר, הוא רק גורם ללחץ ולמתח. הביקורתיות מיותרת, היא רק מרחיקה ומרגיזה. הפגיעות מיותרת, היא רק מכאיבה וסוגרת. אז מה אני עושה עם כל המיותר הזה? הוא עדיין חלק ממני, אלו אינם חפצים ישנים שאני מפנה בניקיון הפסח. איך אני נפטרת מהם? הדרך שימימה מציעה: תהפכי אותם. תהפכי את הכעס כלפי קיומך לרגש טוב כלפי קיומך: קבלה, הכלה, חמלה. תהפכי את הדרישה מעצמך לגמישות, להזדמנות, לאפשרות. תהפכי את הביקורתיות כלפייך לקבלה והסכמה, מקבלת שגיאותיה וסולחת. תהפכי את הפגיעות לאהבה. תאהבי את עצמך, על כל מה שאת.
כשאני נמצאת על מקומי ונותנת לעצמי מהטוב שבי אני נותנת בדיוק מה שאני צריכה, בדיוק מה שהלב שלי מבקש, בדיוק מה שהמחשבה שלי זקוקה לו.
בדיוק.
נמצאת בדיוק.
"דיוק מביא שקט ושמחה, דיוק של נתינה".
נתינה מתוך דיוק היא נתינה משחררת. משחררת צרות לב, סגירות, כעס עצמי. משחררת אותי מלעבוד את העומס, להתעסק בו, להיות מנוהלת על ידיו.
אני כבר לא עבד של העומס שלי, אני כבר לא פועלת כנגד עצמי.
נתינה מתוך דיוק משחררת אותי מעבדות לחירות, חירות המקום האישי, הבהיר, המבין, המסכים, היכול.
נתינה מתוך דיוק משחררת אותי מעבדות הזמן לחירות ההמתנה, מעבדות הילדה לחרות הלומדת, מעבדות האוטומט לחירות הבחירה.
משחררת, לא ביד חזקה ולא בזרוע נטויה. בסבלנות, באהבה, בהבנה.