החדשות קשות כל כך, הכאב גדול כל כך עד שנגמרו לי המילים. אין יותר מה לומר. כולנו מרגישות כך, כולנו כבר לא יודעות איך לנחם, איך להתנחם, ואיך להתכונן ליום הבא.
והימים- ימי שבט. ימים שמיועדים להיות ימי התעוררות, ימי נטיעה, ימים של תקווה. אז איפה היא התקווה הזו?
כשצר לי וכבד אני פונה למילים של ימימה והיא מחזירה אותי לעצמי פנימה. "יסוד גדול הוא תפילה אליו כל בוקר, מילים חמות בליבך הרגיש והטוב"
המילים הגדולות, הרהוטות, הברורות נעלמו אולי, אך בלב טמונות מילים חמות. מילים שקטות, מילים המגיעות מהמהות הטובה שמבקשת להחזיר לי את כוחי.
אני מוזמנת לפנות פנימה ולמצוא את המילה האחת, את המילים הטובות שמחכות בליבי, שיכולות לתת לי קצת יותר מרחב, קצת יותר אורך רוח, קצת יותר יכולת להמשיך את המסע, לחזק את השורשים, להישאר במקומי.
מחפשת בתוכי את המילים המחזקות: האהבה בתוכי, החיבור בידי, מרכינה ראשי בהסכמה ויודעת - הטוב עוד לפנינו.
בחוץ הגשם יורד, הרוח נושבת, אני רואה את ענפי העץ שבגני- עליהם הצהיבו, הם נעים ברוח. אך העץ ניצב נטוע במקומו. שורשיו יונקים את המים, בתוכו פנימה מתחילה התחדשות.
אני מבקשת להיות כמו העץ הזה. מרכינה ענפיי בפני המציאות הכואבת, מחזקת את שורשיי לקראת ההתחדשות שתבוא ונושאת את תפילתי בליבי: תן לנו את הכוח לא להישבר, תן לנו את התבונה לא להיפרד, ותן לנו את התקווה לימים טובים יותר.