עת סליחה

השבוע חגגתי שישים, וכיאה לגיל הזה אני מתחילה לשכוח דברים: איפה שמתי המשקפיים? הכנסתי מלח לתבשיל? ואפילו לפעמים-איזה יום היום?

אבל, לצערי, אני לא שוכחת פגיעויות מהעבר, כאבים של העבר, כעסים של העבר.

את אלה אני זוכרת בצבעים חיים ומוחשיים, כאילו קרו אתמול.

וכשאני נזכרת, אני חווה שוב את הפגיעה, את העלבון, את הכאב. כאילו לא עברו שבועות, חודשים אפילו שנים.

אני יודעת שעדיף לי לשחרר את הזכרון הנושא סבל מהעבר ולא יודעת איך.

הנזיר הבודהיסטי, טיך נהאת האן, מגדיר סליחה: "ויתור על האפשרות לעבר טוב יותר".

ימימה אביטל זצ"ל, מורתי הרוחנית, מגדירה סליחה: "הסליחה זה לשחרר זכרונות מהעבר, לתת להם את המקום בעבר".

הנזיר הבודהיסטי מציע לי לוותר, מה שהיה היה ולא ישתנה.

המורה הרוחנית מציעה לי לקבל, היה עלבון, היתה פגיעות, היה כאב. היה. המקום שלו בעבר. לא צריכה לשכוח אותו או לוותר עליו אך גם לא לאחוז בו. האחיזה בו מעבירה את התחושות הקשות מאז לעכשיו. הקבלה שלהן כשייכות לעבר מאפשרת לי הסתכלות אחרת עכשיו.

אני רואה אותי הנעלבת, הנפגעת, הכועסת. רואה אותי לא מרוצה שלא קיבלתי את מה שבקשתי, שלא שמעתי את מה שרציתי, שחשתי דחויה ולא רצויה.

אני רואה אותי של אז ומזהה את הלב הסגור שלי, את המקום המרוחק שלי ואת הדחיה שהיתה בי שעוד יותר הרחיקה.

אני רואה אותי/ אותה ומבינה. הייתי בקושי, חוויתי קושי. עכשיו יש כבר תנועת התקרבות למקום הכואב הזה בתוכי ויחד עם זה- תנועת התרחקות מהמקום ה"צודק" והמאשים.

אני לא מבקשת שהעבר יהיה טוב יותר, אני מקבלת את מה שהייתי ויכולתי.

יודעת שהיום אני יכולה גם אחרת. 

יודעת לחזק את עצמי על מקומי גם מול תשובות, תגובות או מעשים שפחות נעימים לי. עושה מלאכה ועוד מלאכה, הבנה ועוד הבנה.

לאט לאט אני מתחזקת וסולחת- סולחת לילדה שהיתה חסרת כלים, סולחת לסערה הריגשית שניהלה אותי כל השנים, סולחת לתחושת הסבל ששכנעה אותי בצדקתה.

מקבלת, מניחה ונחה.

בפארפרזה על הפסוק מספר משלי "מודה ועוזב ינוחם". כשאני רואה ומודה על המקום שלי שהיה סגור ותוקפני, כשאני מוכנה לעזוב את שדה הקרב הנטוש הזה, אז אני מוצאת נחמה בטוב המתקיים בתוכי ומסביבי כעת.

כשסולחת הלב משתחרר מהמשקל המיותר ויותר קל.

חתימה טובה לכולם.