"ממתינה דרוכה לאותם חלקיקים אשר כאבו במשך שנים." "כאשר הקשב דרוך לקלוט את המיותר והוא מיותר לליבך ואז החסימה כמו מוכנה כבר..."
ימימה אביטל בתורתה החכמה, מלמדת אותי שכמו שיש טוב מהותי ורגש מהותי ורצון מהותי- שמביאים איתם טוב, שמחה וחוזק, כך גם יש פצע מהותי. פצע שנגרם מזמן מזמן, ולא רוצה להרפות. מדי פעם הוא דואג לדמם, מזכיר לי לגרד אותו קצת, שישרוף, שיכאב, שאני לא אשכח- מסוכן שם בחוץ. ומכאיב. וצריך להיזהר ולהישמר. ואם מדי פעם אני נוטה לשכוח, ומחייכת מדי ומאושרת מדי ובוטחת מדי- טראח! יתעורר הכאב הישן ויגיד: ראית? אמרתי לך! לא נזהרת מספיק. אז אני מגרדת ומגרדת, מרגישה שוב את הכאב המוכר ויודעת- כאלה הם החיים. אבל, ימימה מסבירה לי, זה לא החיים שהם כאלה, זה הפצע שמדבב אותם. בתוך הפצע יושב לו יועץ לא טוב, מין אחיתופל כזה, שמשכנע שכנועים, ומחליש ומבלבל... המציאות, בהסתכלות אחרת, היא ממש בסדר. והגיונית וטבעית, ורק הפצע שלי הוא שמדבר בקולו של הכאב הישן, כאב הנטישה, כאב האכזבה, כאב הילדה הקטנה. והפצע המנהל הזה, הוא מחכה בדריכות. מחכה שתבוא האכזבה, מחכה שתבוא המכה, מחכה שתבוא סיבה לכעוס. ותסמכו עליו הוא ימצא סיבה, כי לזה הוא מכוון. למצוא את הנקודות הרגישות. פלא שאני כועסת? פלא שאני מתאכזבת? פלא שכואב לי בלב? הרי הקולטנים דרוכים וערוכים לקלוט כל הזדמנות. כל התרחשות שתגיע תתורגם כפוגעת: מישהו סרב להצעה שלי- זה בגלל שהוא חושב שאני לא מספיק טובה מישהו ענה לי לא יפה- זה בגלל שהוא מזלזל בי מישהו לא משיב לשיחת טלפון שלי- זה בגלל שהוא לא רוצה אותי מישהו לא שאל אותי מה שלומי- זה בגלל שהוא לא אוהב אותי. זהו. אין עוד אפשרויות, אין עוד הזדמנויות, אין שום גמישות. יש חסימה וסגירות ונוקשות ועצב גדול.
וימימה מוסיפה: לא רק בינך ובין האחר יש סגירות וכעס ועצב. גם בינך לבין עצמך יש ניתוק. הפצע המדמם הזה דואג להכאיב לכל החלקים, ולגרום לסכסוך ביני לבין עצמי, ומגביר את העצב והכאב ומרחיק אותי עוד ועוד מהמהות הטובה שלי.
אז זה לא החיים, ולא המציאות שכואבת ולא אני המאכזבת, זה הפצע שבגני. כשאני מבינה את זה, אני כבר לא כ"כ כועסת, ופחות נסגרת ויותר נושמת. זה לא שהחיים קשים כל כך. זה נקודת המבט שלי, שמסתכלת מתוך מקום קטן ומצומצם ועצוב. והאחר- הוא לא כל כך אטום, וחסר לב, ורוצה ברעתי. הוא הוא, עם ענייניו ועיסוקיו יכולותיו וחסרונותיו, לא קשור אלי. ואני אני- עם הפצע המדמם שלי אבל גם עם כוחות הנפש שלי, עם הטוב הטמון בהם, עם הכוח וזרימת החיים המרפאה. אז אני חובשת באהבה את הפצע שלי, נותנת נשיקת ניחומים ואומרת לו, די, מספיק. עכשיו זמן החלמה. ופונה מחדש ללב הטוב ומבקשת את אהבתו, ופונה מחדש למחשבה הבונה ומבקשת את אישורה, ופונה מחדש לרצון לקיומי ומבקשת את כוחו, ופונה מחדש לקשב ומבקשת: קשב, תקשיב למילים המקרבות, לסימני השמחה, לדברים המחזקים. בעזרתם אני חוזרת ומתגברת, חוזרת ומתיישרת, חוזרת ומתחזקת.
כי אתם יודעים, ליד הפצע בגני צומח גם פרח, פרח המהות הטובה, שמור מכל משמר. והוא מחכה להחזיר לי את הניחוח המתוק של שמחת קיומי ולזה אף פעם זה לא מאוחר.