פרשת שלח

השבוע אנחנו מגיעים לפרשה שהיא פרשת דרכים. אחריה הכל משתנה: גורל העם, דרכו, משך מסעו. הכל מקבל תפנית בעקבות הפרשה.

בעקבות ציווי ה' משה שולח 12 שליחים לתור את הארץ.

השליחים מתרשמים מהארץ אך גם חוששים ממנה. רואים את חָלָבָה ודיבשה אך גם את הנפילים והערים הבצורות. בסופו של דבר הפחד הוא שמכריע את הכף והם ממליצים לעם לא לעלות אל הארץ. כולם מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון שרואים את הארץ כטובה מאד מאד ואמונתם בדרך ובה' ההולך איתם מחזקת את דעתם שכדאי לעלות.

אך זה לא מספיק. תלונות העם ופחדיו מביאים עליו את החלטת ה': הדור הזה ימות במדבר. המסע ימשך ארבעים שנה במקום ארבעים יום. לארץ יכנס דור חדש, דור שנולד עם אלוהים, דור בן חורין.

סיפור השליחים נקרא לפעמים: חטא המרגלים, והתגובה לחטא היא העונש. אם כך, אולי פרשת שלח לך היא פרשת "החטא ועונשו"? אבל אולי לא.

אולי הפרשה היא פרשת "יש זמן".

אולי ארבעים שנה במדבר אינם עונש אלא הדבר ההכרחי. אולי פרשת שלח לך יכולה ללמד אותנו משהו חדש על הזמן. ללמד שיש זמן לזמן.

השבוע אני לומדת מהפרשה לא לזרז את השיעור, לא למהר את ההבנה, לא לדרוש את ההחלטה.

הזמן צריך את הזמן שלו ואנחנו צריכים את הזמן שלנו. לעיכוב, לביטול, לדברים שלא קורים יש משמעות כמו לדברים שכן קורים.

לרווחים יש משמעות כמו למילים. להפסקות יש משמעות כמו לנשימות. ארבעים השנים שבני ישראל בילו במדבר לא קרו כי הם טעו ונענשו.

ארבעים השנים הם חלק מהתוכנית, הם חלק מהדרך, הם חלק מההתפתחות החברתית, התרבותית והאמונית הנדרשת לנו כעם.

השבוע אני לומדת מהפרשה לקבל את הדרך, לקבל את חוסר ההגעה.

לא קל להיות שם, במדבר הזה. במקום שעוד לא הגעתי, במקום שאני עוד לא יודעת. לא קל אבל הכרחי.

אי אפשר לזרז את האהבה, אי אפשר למהר את ההבנה, אי אפשר להגיע בלי ההכנה. אפשר להסכים, לתת זמן לזמן

"קח אותו לאט את הזמן

העולם עוד יחכה בחוץ

קח עוד שאיפה מן הזמן

שתי דקות לפני ההתפכחות." (אהוד מנור)

כדאי להתמסר לזמן הזה, כדאי להיות נוכחים בו, כדאי לראות מה אני יכולה ללמוד, מה אני יכולה לשמוט, מה עדיין נכון ומה כבר לא.

שבת שלום

סיגל


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול