פרשת נח - מארחת את אמוץ שורק

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ

השבוע בפרשת נח יש לי את הזכות והכבוד לארח את אמוץ שורק,ביוגרף ומנחה סדנאות כתיבה. אמוץ הוא חבר בדרגת אח, כותב נפלא ואיש חכם ורגיש. הנה דבריו לפניכם. פרשת השבוע של אמוץ שורק: במשך שנים, פרשת נח זעזעה אותי קשות. במשך שנים, הרביתי לחשוב על הפרשה במושגי מוות, אובדן ואכזריות. חשבתי על נח. תקופה ארוכה, התנהלו חייו על מי מנוחות. הוא בוודאי בחר לעצמו מקצוע נאה, נשא אישה, גידל שלושה בנים וראה ברכה בעמלו. בגיל 600, כשמן הסתם דימה לעצמו את חייו נמתחים בקו ישר אל סופם, הגיעה המהלומה. העולם שהכרת עד היום הולך להיחרב, אומר לו אלוהים. אין פה בקשה, או הצעה. רק ציווי. נח מתבקש לבנות תיבה ובהמשך, כנראה אחוז אימה, הוא רואה במו עיניו איך העולם שהכיר, שידע, שנתן בו אמון, טובע במימי המבול. אחרי 40 יום באה הזוועה אל סופה אבל מששקטו המים, ועל כך אין התורה מספרת, נאלץ נח להתמודד עם מציאות חיים שונה לחלוטין. אני מתאר לעצמי אותו עם פתיחת דלת התיבה: משקיף בתימהון על המוות, על החורבן העצום, שואל עצמו איך מתחילים לחיות עכשיו שוב. האמת? אני יכול להזדהות אתו. במשך שנים ארוכות התנהלו חיי על מי מנוחות (יחסית...) חייתי עם אישה שאהבתי מאוד, גידלתי ילדה קטנה ומתוקה, נהניתי ממקצוע יצירתי שהסב לי הנאה רבה. באותן שנים, היו גם שני הוריי בחיים. איזה מזל שחיי קבועים ומסודרים, אמרתי לעצמי. איזה מזל שכולם בחיים, בריאים, ותודה לאל שהאדמה תחת רגלינו יציבה ואיננה רועדת. אבל אז, יום אחד, האדמה רעדה. לוחות טקטוניים זזו, נסדקו, והעולם שהכרתי התפרק לחתיכות. כמעט כמו נח, גם הטלטלה העזה הזו באה בלא אזהרה מוקדמת. ראיתי עצמי כילד, צופה במגדל אבני לגו שבנה בעמל רב, והנה הוא קורס מול עיניו. אינני יודע מה חש נח במשך 40 ימי המבול. אני עצמי הרגשתי מוטל לאוקיאנוס של דמעות וכאב, שוחה ושוחה, ואל חוף מבטחים אינני מגיע. באותם ימי מבול, ואחריהם, התגלגלו לידיי שני ספרים שהאירו את מושגי המבול בזווית מעט אחרת. האחד הוא "כשהדברים מתפרקים", מאת פמה צ'ודרון (הוצאת פראג). בספרה מעודדת צ'ודרון את קוראיה להרפות מכל שידעו והכירו, להתיר לעצמם להיות עלה נידף ברוח. ואם לצטט מהספר: "מהות החיים היא שהם מאתגרים... להיות חי באופן מלא, זה להיזרק כל הזמן מהקן. להיות חי באופן מלא, זה להיות תמיד בשטח ההפקר. לחוות כל רגע מחדש" הספר השני הוא "כוחו של הרגע הזה", מאת אקהרט טול (הוצאת פראג). באחד העמודים מתאר טול לילה אפל, בו חווה חוויה מפחידה, רבת אימה, של מה שהוא מכנה "קריסת תודעה". מה שמעניין, שבכל אותו לילה לא נאבק טול בתחושות הקשות. הוא מתמסר. נכנע. מוותר. והנה ציטוט לדוגמא: " מגיע שלב שבו האדם אומר, סבלתי מספיק, ובשלב זה מוכן להיפתח לאפשרות שיש דרך נוספת לחיות, דרך שאינה יוצרת סבל נוסף. בדרך זו של חיים, אתה מפסיק להתווכח עם מה שיש...". עם יד על הלב: גם היום, לא הייתי בוחר לעבור את המבול שאותו עברתי. ועם זאת, עלי להודות: לולא אותה טלטלה לא הייתי הופך לאדם שאני כיום, לא הייתי לומד כיצד להיות גם חלש, להרפות משליטת-היתר שלי, לא הייתי הולך ללמוד באוניברסיטה, הייתי בוודאי אותו אדם נוח לכעוס, וכנראה שלא הייתי מפתח קשר כה עמוק ואינטימי עם בתי. אינני מחדש דבר, רק מזכיר: מבול הוא אמנם חוויה מכאיבה ומעוררת אימה, אבל הוא גם הזדמנות: להרפות מישן ומיותר, לבחון את המוכר והיציב מזווית שונה, הזדמנות לבנות מאבני הלגו שהתפזרו עולם חדש, רענן, שונה – ואולי נכון יותר ומתאים יותר למציאות החדשה.

אני קוראת את דבריו המרגשים של אמוץ וחושבת שוב על המבול. המבול לא כעונש, לא כגזרת גורל. המבול כמחולל שינוי. טלטלה המיועדת להסיר מאיתנו את המיותר בנו, להשאיר אותנו רק עם מה שנכון לנו להמשך הדרך. המבול כמחולל שינוי משמעותי בחיינו הוא שלב המקדים את הקשת, את היונה עם עלה הזית הרטוב. תודה רבה אמוץ על זווית הראיה הזו.

שבת שלום.

אריק איינשטיין - היא תבוא