השבוע מסתיים לו חודש אדר ואיתו אנחנו מסיימים את הקריאה בספר שמות. הספר שהתחיל ב"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"
ומסתיים בסיום בניית המשכן, המקום בו שוכן ה' בלב עמו, עם ישראל, עם שיצא מעבדות אל המסע לחרות "כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם".
שתי הפרשות האחרונות של ספר שמות מתארות את סיום בניית המשכן. בשתיהן יש פרטים רבים ותיאורים מדויקים של העשייה, עשיה שמגיעה מתוך חוכמת הלב.
אם אנחנו רוצים לבנות מקום לה' בתוכנו, עלינו להשתמש בחוכמת הלב. לא סתם חוכמה: ידע, עובדות, אינטלגנציה. לא רק עם הלב: ברגש, באהבה, באכפתיות, אלא בשילוב המופלא של שניהם, בהבנה איך להתקרב, איך להניח, איך לחזק ואיך לבנות.
בשתי הפרשות האלה מתוארת עשיה רבה, עשייה של האמנים, הבונים ועשיה של כל הנשים והגברים שתרמו והשתתפו בבניה. המילה "עשה" מופיעה בספר שמות 323 פעמים , אפשר לראות בדבר את העברת האחריות לבני האדם. האדם, עם ישראל, מתבקש לעשות ולא רק לקבל, להיות שותף בתהליך היצירה ובתהליך הבחירה. כל העשיה הרבה הזאת מגיעה לשיאה בבנית המשכן: וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. ומסתיימת בפסוקים האחרונים של הפרשה האחרונה, ממש כמו סיום העשיה של בריאת העולם: וַיָּקֶם אֶת-הֶחָצֵר, סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ, וַיִּתֵּן, אֶת-מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר; וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה.
כשכלתה המלאכה כל העשיה נעצרה. ענן הכבוד ירד ומכסה את המשכן, משה לא יכול להיכנס, העם לא יכול להמשיך במסע.
אנחנו נפרדים מספר שמות, ספר העשיה, דווקא בעצירה. לומדים לתת מקום לעצירה, להמתנה, לשהייה, למנוחה. כל כך חשוב לזכור זאת בימינו אלה, כשאנחנו נצמדים לפרטים, לאחוזים, למדדים, לסקרים. כמה אנחנו תלויים במספרים, בפרטי הפרטים וכמה חשוב לפעמים, בשבת וגם ביום חול, לעצור, להניח לענן הכבוד הסמיך לרדת, להניח ולנוח.
אין מה לדאוג, מספרת לנו הפרשה. בערפל הזה אנחנו לא תקועים ולא אבודים, בענן אנחנו נמצאים בסמוך לאלוהים. הענן עוד יעלה, המסע עוד יימשך, ובינתיים זה הזמן להתחזק.
חזק חזק ונתחזק,
שבת שלום וחודש טוב.
コメント