פרשת "ויצא"

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. השבוע אנחנו מתלווים ליעקב, ולמסעו בעולם הגדול. המסע, כמו כל מסע, מתחיל בחלום, ואח"כ מגיעה ההתלהבות, וההרפתקנות וההתאהבות. ואז לאט לאט פג החלום, ההתלהבות מפנה מקום לאכזבה ולכעס וההרפתקנות משתנה לעבודה קשה. מחזור שלם של חיים מופיע לפנינו בפרשה. אפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה. על האהבה המסחררת שחש יעקב לרחל בעבורה הוא מוכן לעבוד בפרך והזמן פשוט טס וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. על היחסים המשפחתיים המעורערים שנוצרים בתוך משפחתו של יעקב מתוך תחרות קנאה ותחושה של חוסר מקום וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. על ברכת השפע וההצלחה שיעקב מבורך בה ושבזכותה לָבן הגדיל ושיבח את רכושו. אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי--לְבֵיתִי.

ועל ההחלטה לחזור הביתה: ויְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

היום אני בוחרת להתבונן בהחלטה הזאת, בסגירת המעגל. ברצון לחזור אל מקומי ולארצי. . יעקב חי עשרים שנה בבית חמיו- מעבידו. יום אחר יום אחר יום עבד קשה, גידל משפחה גדולה, התמודד עם החום והקור של מזג האוויר ושל מזג נשותיו, והמשיך לעבוד. עד שנולד יוסף ששם לזה סוף. יוסף, שבעתיד יציל את כל משפחתו מרעב, יחבר אותם בתיקון מופלא ויוריד אותם מצריימה, הוא זה שרגע לידתו מביא את אביו להכרה שזהו, נגמר. העושר הזה הוא לא עושרו, הבית הזה הוא לא ביתו, האלוהים שלהם הוא לא אלוהיו והמקום הזה- לא מקומו. יוסף מעורר את יעקב מחלומו ומזכיר לו איפה ביתו וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו עַל-הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

כמה טוב לו לאדם שיש לו מקום לחזור אליו. שיש לו מקום פיזי וגם פנימי שהוא יכול לקרוא לו:הארץ שלי, מקומי. כמה כוח זה נותן לנו לצאת לנדודים, לעבור דברים קשים, מצבים שמסתבכים, מתחים ועבודה קשה, כשאנחנו יודעים מאין באנו ולאן פנינו, כשבסוף הדרך אנחנו יודעים שיש לנו מקום לחזור אליו, מקום שהוא שלנו, שהוא לא נתון לשאלה, שהוא לא נתון לערעור, שהוא לא תלוי בדבר. כמה זה עוזר כשיש לנו אלוהים ואמונה והקשבה שמחזירים אותנו למקומנו: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי . וַיֹּאמֶר....עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. הסיפור הזה נוגע בי במקום אישי ומשפחתי. לפני 60 שנה, סבתי, אם אבי, עזבה את הארץ בה נולדה, בה נולדו בעלה, ילדיה, אחיותיה וכל משפחתה. הארץ אשר בה גם הושמדו רוב בני משפחתם. לפני 60 שנה, לאחר שהתאלמנה והיא בת 38, היא הקשיבה לקול הפנימי שלה, ארזה את כל חפציה, לקחה את ילדיה וחזרה הביתה. הביתה- לארץ חמה ולא מפותחת, שלא חיכתה לה ולא הקלה את דרכה. אבל סבתא אסתר שלי ידעה: זה המקום שלה. שם היא תבנה את ביתה האמיתי. הבית שהוא שלה מאז ומעולם, הבית בו תקים משפחה בִּמקום זאת שנשארה שם, מאחור. סבתי וילדיה לא עצרו בפני הקשיים שהחיים זימנו להם: בפני המוות שהכה בהם מספר פעמים, בפני קשיי ההתאקלמות, בפני הלחצים והמתחים הרבים, בפני כל מה שהמדינה הזאת מעמידה בפני בניה. הם נשארו. צמחו ופרצו והתרבו והתברכו וברכו את סביבתם.

מחמשת בני המשפחה שעלו לארץ לפני שישים שנה נבנה שבט שמונה היום כ100 בני משפחה. בשבת הזו, פרשת ויצא, אנו יוצאים מבתינו השונים ברחבי הארץ ונאספים לשבת משותפת בזיכרון יעקב (!) על מנת לחגוג את יציאתה של סבתא אסתר וארבעת ילדיה לארץ ישראל, לחגוג את אהבתה לאלוהיה, אהבתה למשפחתה, אהבתה לארצה. בשבת זו אנו מתאספים כדי להיזכר מאיפה באנו, מהי דרכנו ומהי מורשתנו.

שתהיה לנו ולכולכם שבת של ברכה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול