פרשת וילך הנקראת השנה בפני עצמה (ללא חיבור לניצבים) היא הפרשה בה משה מקבל את הציווי האחרון מה' ונותן את המצווה האחרונה לבני לוי. המצווה האחרונה אותה נותן משה ללויים היא מצוות הַקהֵל: הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. המצווה האחרונה לעם היא להתקהל פעם בשבע שנים כדי לשמוע, ללמוד ולשמור את התורה. המסר הוא ברור: בימי שגרה, ביום יום, בחיים הרגילים, מאד קל לשכוח. לשכוח שאנחנו לא בעלי הבית, לשכוח שלא הכל תלוי בכוחנו ועוצם ידינו, לשכוח שפעם היינו עבדים, לשכוח את הניסים ואת הנפלאות. וכששוכחים אז גם מתרחקים, מפרים את הברית, לא רואים יותר את מקומו של אלוהים בחיינו. וכשלא רואים אותו, הוא באמת מסתתר וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים . וכך הגלגל הולך ומתגלגל, המרחק הולך וגדל, האדם נשאר ללא אלוהים ואלוהים נשאר ללא עם שייתן לו מקום בחייו. לכן חשובה כ"כ מצוות הזיכרון. העם היהודי מצווה לזכור, להזכיר ולזכור. רק השבוע ציינו את ראש השנה, הרי הוא יום זיכרון תרועה. אז איך להזכיר? בעזרת מה לזכור? אולי הדרך היפה ביותר המוזכרת בתורה כולה לעורר זיכרון נמצאת בפרשת וילך: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לזכור בעזרת השירה. שירה מלמדת, שירה מחזקת, שירה עונה. שירה המחזירה אותנו לאלוהינו ואותו אלינו. שירה, מסתבר, היא לא רק כלי ביטוי, לא רק יצירה ספרותית, או דרך מיוחדת להעביר מסר. לשירה יש מקצב מיוחד, משפטים קצרים, דימויים עשירים שעוזרים לדברים להיצרב בזיכרון. בנוסף, השירה מזכירה רגשות וחוויות דרמטיות שמלמדות את העם יותר ממילות הנאום הרבות, ונשארות אתו לאורך שנים. שירה, עפ"י תורת ישראל, היא הדרך חזרה הביתה. הדרך חזרה להתקרבות, לביטחון, לאמונה, לתקווה. משה, ששמע מאת ה' את התחזית המרה על גורלו של העם, שיודע שאחרי מותו כל מה שלימד את העם יהיה חסר משמעות, שיודע על הרעה שעומדת לקרות לעם כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, נעזר בשירה כדי להיפרד, כדי לומר מילים אחרונות, כדי להעביר ב43 פסוקים קצרים את מה שניסה ללמד את העם במשך 40 שנה. בתקווה שאת המילים האלה העם יזכור, שבמילים האלה הוא ייזכר בשעות הקשות, שבעזרת השירה הוא יצליח לחזור למקומו הטוב, האמיתי, הנכון. מאז ועד היום השירה היהודית מלווה אותנו. התפילה היהודית מרבה להשתמש בשירה ככלי להתעלות ולחיבור עם האלוהי. בימים אלו, הימים הנוראים, מלווים אותנו פזמונים ופיוטים רבים שכתבו לזמן זה. באחד מהם אני בוחרת לסיים את הדרשה הזאת ולפתוח את שנת תשע"ט. מילים מתפילת ראש השנה ויום הכיפורים, מילות פיוט מרגשות, שמחברן אינו ידוע: אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (ביצוע בתגובה הראשונה)
שנדע לבחור במילות השירה המעלות, המהללות, המשיבות רוח, שנזכה ששפתינו ידברו שירה ותהילה, שתהיה שנה טובה.
留言