פרשת ואתחנן נפתחת בגילוי לב של משה. משה מספר לעם העומד מולו על בקשתו, תחינתו, מהקב"ה לעבור את הירדן ולראות את הארץ. הוא מספר לעם שה' דחה את בקשתו ושלח אותו לראות את הארץ מראש ההר, מרחוק. אז משה מסיים את סקירת ההיסטוריה של העם ועובר למה שיהיה החלק העיקרי של ספר דברים וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ.
לאורך כל הפרשה חוזר השורש ש.מ.ר בצורות שונות: שמור את המצוות, שמור על נפשך, שמור את יום השבת, לשמור לעשות, וגם שמירת ה' על שבועתו לאבותינו.
מדוע מחבר משה את לימוד החוקים והמשפטים עם שמירה? האם תפקיד החוקים לשמור עלי או תפקידי לשמור עליהם? האם שמירת החוקים שומרת על האלוהים שבחיי, או שתפקידו של האלוהים שבחיי לשמור עלי?
בספר דברים ממקד משה את האחריות של בני ישראל למצבם. הם אחראיים לשמור על עצמם ועל ייחודם בזמן ההתיישבות בארץ אחרת. ארץ שיש בה עמים אחרים בעלי מנהגים אחרים, מאכלים אחרים, שעובדים אלילים אחרים ועוד פיתויים אחרים. החשיפה אליהם עלולה להשכיח מהעם את חוקיו ומצוותיו, להשכיח את הדרך ולגרום לפגיעה בגוף ובנפש.
כשאני קוראת את מילות הפרשה מהדהדות בתוכי מילותיה של מורתי זצ"ל ימימה אביטל: "המידה שומרת ונשמרת מהמיותר, ואז העשייה היומיומית כעיקר נעשית טובה, מביאה ברכה להבנה לעשות שוב ושוב בדיוק נמשך ובתודה, זה ברור."
המידה שומרת ונשמרת.
שמירת החוקים והמשפטים, שמירת המצוות שלי, שומרת עלי מערבוב מיותר.
זה מה שעוזר להתמיד גם כשקשה, להמשיך גם כשלא רואים את הסוף, לשמוע את המהות שלי גם כשמסביב הקולות רועשים ומשכנעים.
כשאני זוכרת מה הייחוד שלי, מה התפקיד שלי בעולם, מה הדרך שלי, אני לא הולכת לאיבוד. אני מתקיימת בטוב שלי, פועלת דרכו וכך שומרת על כוחי ועל מקומי.
כשאני יודעת מה הכלים העומדים ברשותי אני לא מתבלבלת ממה שקורה סביבי. מילה כועסת של השני לא משכיחה ממני את "ואהבת לרעך כמוך", רכילות מרושעת שאני שומעת לא משכיחה ממני את "לא תלך רכיל בעמך", הצעה נדיבה לשינוי דעתי לא משכיחה ממני את "לא תקח שוחד".
פרשת ואתחנן מחזקת בי את ההקשבה למידה שלי, למצווה שלי. מחזקת את ההבנה שכשאני שומרת על המידה (לא נסחפת ולא נסגרת) המידה שומרת עלי: שלמה, בריאה, שמחה ושקטה.
שנדע לשמור, להישמר, ולהרגיש שמורים מבפנים ומבחוץ.
שבת שלום