עוד ארוכה הדרך אל החופש (פרשת וארא)

פרשת וארא, אחת משלוש פרשות סיפור יציאת מצרים, היא הפרשה של שבע המכות הראשונות. משה ואהרון נשלחים ע"י ה' לבקש מפרעה לשלח את ישראל. תשובת משה לשליחות: וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם רש"י מפרש ערל שפתיים- אטום שפתיים. השפתיים אטומות ומכוסות. ובאמת משה לא דיבר הרבה. המשא ומתן מול פרעה לא היו התנהל בהרבה דיבורים. השכנוע נעשה בכוח, ע"י שפטים. בכל פעם שפרעה מסרב למשה, הוא ועמו נענשים במכה אחרת. עד כאן אפשר לקרוא את הסיפור כסיפור חינוכי: פרעה נענש על תוצאות מעשיו. אך בתחילת הפרשה מופיע פסוק שמציג את התמונה באור אחר. ה' מבטיח למשה לפני שהוא הולך לדבר עם פרעה: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

פרעה לא יכול להסכים לשלח את בני ישראל כי ה' מקשה את ליבו. ואז הוא נענש. אז איזה מין סיפור זה? הרי זה ממש לא פייר!... אלוהים מקשה את לב פרעה ואז מעניש אותו? איזה סיכוי יש לו? בכל שנה הסיפור הזה מכביד על ליבי, ובכל שנה אני מבינה מחדש שה"לא פייר" הזה הוא סיפור חיינו. חיינו, הרצופים בשינויים, בהתרחשויות לא צפויות, בדברים לא מתוכננים. כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים שזה לא פייר, שזה לא מגיע לנו... באה פרשת וארא ומסבירה לנו למה זה קורה.

בשבוע שעבר כתבתי על איך קבוצת אנשים הופכת למשפחה והשבוע אנחנו לומדים על הרצון לעצמאות בתוך המשפחה. כשאנחנו ההורים (הפרעונים) מקימים משפחה יש לנו רעיון איך אנחנו רוצים שהיא תראה, איך היא תתנהל, מה יהיו הערכים שלנו, במה נשקיע ולאן נִגְדל. והנה הצלחנו, הקמנו משפחה ואנחנו אפילו מנהלים אותה ביעילות, במסירות, בסדר והכול בסדר. עד אשר יום אחד קם לו אחד מבני המשפחה ומבקש לו דרך אחרת. רוצה לנהוג אחרת, מחפש ארץ חדשה. פתאום בתוך הבית שלנו הילד מחליט שהוא לא אוכל את האוכל שלנו כי הוא טבעוני, הילדה מחליטה שהיא לא רוצה להמשיך ללמוד בתיכון, אחד הילדים מחליט שהוא לא מגיע לליל הסדר ובמקום זה נוסע לסיני. וגם דברים יותר משמעותיים כמו מישהו שמביא בת זוג שאנחנו לא אוהבים, מישהו חוזר בשאלה/ בתשובה, יציאה מהארון, החלטה לא להתגייס לצבא, עזיבה את הארץ.. רבות הדרכים לחפש עצמאות. מה אומר ההורה הפרעוני? אומר: מאיפה הרעיונות המוזרים האלה? לא בא בחשבון, לא אצלנו, לא בביתנו. ההורה הפרעוני בטוח שהצדק אצלו. הוא השולט, הוא המחוקק הוא בעל הכוח. הוא לא מוכן לקבל את הכיוון האחר, השונה, שאינו תואם את תפיסת עולמו, אמונתו, רצונו. אין לו יכולת לקבל את הרצון לעצמאות אצל בני המשפחה האחרים. ההורה הפרעוני אינו רואה את ילדיו כבעלי חשיבה עצמאית ואינו מקבל חריגה מהנורמה שלו. ואז מתחילות המכות. מכות, שפוגשות אותנו בהוויה היומיומית: כעסים ומריבות, שתיקות רועמות, כאב לב, כאב ראש, מתח בבית. והתחושה היא שזה לא פייר. אחרי כל מה שנתנו, אחרי כל מה שהשקענו, לא מגיע לנו היחס הזה. כמו אצל פרעה, אחרי כל מכה, הלב מתקשה עוד יותר: אני לא אוותר, אני לא אכנע, אני אשמור על הכבוד שלי. על המקום שלי בראש ההירארכיה. ואז מגיעה עוד מכה. עוד קטסטרופה. עוד קושי שפוגש את כל בני המשפחה. ועדיין וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה.

פרשת וארא היא פרשה של מאבק. המלך הארצי, המנסה לשמור על השליטה שלו במתרחש מול הכוח החזק יותר, הכוח המבקש להשתחרר. במאבק כולם צודקים. במאבק כולם טועים. במאבק כולם סובלים. יש מאבקים משפחתיים שהתחילו מעקרונות. העיקרון כבר נשכח אך המאבק נשאר. פצע והכאיב והשאיר צלקות בלב כולם. בני ישראל זועקים מהעבודה הקשה והמצרים זועקים מהמכות הקשות ומעגל הכוח נמשך ואין שינוי. ככה מסתיימת הפרשה. ללא תקשורת, ללא התקדמות, עם לב קשה ונזקים וכאבים למצרים ולבני ישראל.

הפרשה משאירה אותי עם רצון לשינוי. רצון שבתוך המשפחה שלנו נהיה פתוחים לקבל את השינוי, להביע את רצוננו בשינוי. שנוכל להשמיע את טיעונינו ורצונותינו. שיהיה לכך מקום. ששפתינו לא יהיו ערלות ודברינו לא יפלו על אוזניים ערלות (מכוסות). השבוע אני מתפללת שהלב הקשה יתרכך, יפתח ויראה שאפשר גם אחרת. אפשר גם לאפשר חופש וגם לשמור על המשפחה. שבת שלום.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול