תראו אותי! קוראת הילדה שקופצת לבריכה.
תראו אותי! קורא הילד שמרכיב את הפאזל.
תראו אותי! תראו איך אני מצליחה, איך אני חכם, איזו אמיצה אני, איזה מוצלח אני.
תראו אותי, תראו, כדי שתהיה עדות לכך שאני קיימת, לכך שאני קיים.
ככה זה, כשאנחנו ילדים אנחנו זקוקים למבט של העולם כדי להרגיש קיימים, זקוקים לתגובה של הצופה, רצוי מאד עם חיוך ומחיאות כפיים, כדי לדעת שאנחנו טובים, שאנחנו שווים.
עם השנים, כשגדלים, קשה להשתחרר מהצורך החיצוני הזה, מהמבט המאשר, מהחיוך המחזק, מההסכמה של החברה שנותנת ערך לקיומי.
אני לומדת ומלמדת על הדרך לשחרור מהתלות החיצונית, על בניית מקום אישי יציב וברור, אבל לפעמים אני חושבת: האם אני לא נאבקת בצורך הזה? האם זו לא אשליה שאין לי צורך באחרים שיאשרו את קיומי?
אולי פשוט אקבל את זה. אקבל את זה שאם אין נרשמות לשיעור שלי- זה מעציב אותי (בלי שאפקפק ביכולת הלימוד שלי).
אקבל את זה שאם לא אוכלים את מה שהכנתי לארוחת צהרים- זה מכאיב לי (בלי שאאשים את האחרים בחוסר אכפתיות).
אקבל את זה שאם לא מתייחסים לתספורת החדשה שלי- זה מכווץ לי את הלב (בלי שאחשוב שהיא לא מחמיאה לי).
אולי פשוט אקבל את הילדה הזאת שרוצה שיראו אותה, שיעריכו אותה, שיגידו לה שהיא נהדרת. אקבל בלי לכעוס עליה, על אחרים או על עצמי.
אקבל בלי לשפוט אותה, את האחרים או את עצמי.
אקבל בלי להתווכח, כי היא פשוט כאן, כנראה שתמיד תהיה חלק ממני.
מה בסך הכל ביקשתי? שתראו אותי,
זה מה שאני רוצה.
ומתחילה מלראות את עצמי.