רואים אותי? שמים לב אלי? אני צריכה שתגידו לי, אני צריכה לשמוע כדי לדעת: לשמוע שאני יפה כדי לדעת שאני יפה. לשמוע שאני טובה כדי לדעת שאני טובה. לראות תעודה כדי לדעת שאני מצליחה. לדעת שאני קיימת על פי התגובה. כמה פעמים אני מתקפלת בגלל שלא קיבלתי תגובה אוהדת, כמה פעמים אני עצובה בגלל שלא קיבלתי ממי שרציתי הכרה, כמה פעמים אני כואבת את ההתנהגות של האחר כלפי? כמה פעמים אני נותנת לאחרים להגדיר את קיומי, להכיר בקיומי? זה התחיל בתינוֹקוּת. כשהבטתי בפניה של אמי כדי לראות את החיוך שלה אלי, כדי לראות אותה שמחה. כי אם היא שמחה אז אני שמחה, ואם היא מחייכת אז אני מחייכת ואם היא עצובה, אז זה הכי נורא וגם אני נהיית כולי עצובה. ואח"כ בילדוּת: תראי אותי, תראי מה ציירתי, תראי איזה שיר למדתי... ואם היא מחייכת אז אני מחייכת, ואם היא שמחה אז אני שמחה וטובה ויכולה, ואם היא לא? אז גם אני לא. כי אני קיימת דרך האישור שלה. גדלתי, ואמא כבר איננה, ומי יאשר לי שאני קיימת? איך אדע אם אני טובה ומצליחה ויפה ואהובה? מחפשת את האישור אצל האחרים שמסביבי, לומדת על עצמי לפי התגובות של הסביבה. ככה אני יודעת, ככה אני קיימת. ככה אני מבינה. כמו ילדה. השנים עוברות, והילדה גדלה, אבל רק מבחוץ. מבפנים היא עדיין קיימת ודורשת ומחפשת: תראו אותי! תראו מה למדתי, תראו כמה הצלחתי, תראו כמה יפה אני. אם תחייכו אדע שאני טובה, אם תכעסו אדע שאני לא. אם תמחאו כפיים אדע שהצלחתי ואם תשתקו אדע שלא. אני אדע מי אני לפי מה שתגידו לי, כך חושבת הילדה. עד שבאה מורתי ימימה אביטל ולימדה אותי אחרת: "זמן של ילדה הוא זמן של ילדה". היום, עכשיו, ברגע זה, את כבר לא ילדה. יש לך אפשרות להיות הלומדת. המתוחמת. המבינה. יש לך אפשרות לראות את התלות שלך בתגובה של אחר כמיותרת, כמחלישה, כלא רלוונטית יותר. יש לך אפשרות לבחור אחרת. יש לך אפשרות לשמוע את הדרישה של הילדה ולענות לה. לענות לה מתוך הכרת הטוב אשר בך: כלומדת שמכירה את עצמה אני יודעת מתי אני מצליחה: אני מרגישה את זה בגוף, בשמחה המתפשטת בלב, בתחושת היכולת ובעוצמה. כלומדת שמכירה את עצמה אני יודעת כמה אני יפה. אני מרגישה את זה בחיוך שלי ובמבט שלי וברכּות שלי. כלומדת שמכירה את עצמה אני יודעת כמה אני טובה. אני רואה את זה בנתינה שלי ובקבלה שלי ובסליחה שלי. כלומדת שמכירה את עצמה אני יודעת שאני קיימת. אני מחוברת לגמרי לשמחה שבי ולאהבה שבי, לחכמה שבי ולכוח שבי. הנני. בלי סימן שאלה. אז המשפט המדויק הוא: תראי אותך! שימי לב אליך, דעי כמה טוב נמצא בתוכך. בלי לפקפק. הפקפוק הפנימי הוא זה שישתקף בחוץ: בזה שלא חִייך, בזה שלא ברך, בזה שהתעלם, בזה שלא קִיים. והכאב שיתעורר בי יהיה כלפי חוסר הדיוק שלי, הצער יהיה בגלל ההתרחקות שלי מעצמי. בגלל שלרגע לא ראיתי את עצמי. אז אפשר לוותר על הדרישה והמאבק ולראות אותי, ולשמוח בי, ולאהוב אותי. וגם את האחרים, בלי קשר למה שאומרים. "טובה לעצמה, טובה לכולם".
top of page
bottom of page