היום חוגגים את יום המשפחה. פעם זה נקרא יום האם וכל הילדים התאמצו לצייר ציור ולעשות יצירה מיוחדת לאמא.
אח"כ החליטו שלא רק לאמא מגיע, לכל המשפחה מגיע יום מיוחד, יום לחגוג את זה שיש לנו משפחה, שיש לנו שורש, מקום לצמוח ממנו.
אני דווקא מקבלת בשמחה את הרחבת ההגדרה. להיות אמא זו זכות וכבוד יומיומי. כפי שחמותי נוהגת לומר: בשביל כבוד צריך לעבוד אז זו גם עבודה. אנחנו עובדות באמהות וזוכות להתפתח דרכה, ללמוד על עצמנו ולהיות נשים מדויקות יותר.
ומשפחה- זה לא רק אני, זה כבר חיבור של כמה אנשים. זה הלב שלי, שלה ושלו. זה הרצון שלי, שלך ושלה. זה המקום שיש לי, שיש לך, שיש להם. זו מלאכת מרכבה עדינה ומיוחדת, שלוקחת שנים להגיע לאיזון, אם בכלל, ואז מתווספים הגיסים, החתנים, הכלות, המחותנים והנכדים..
אני שמחה שיש לי יום לחגוג בו את מלאכת המרכבה העדינה שלי. לשים לב לקשרים החזקים, לשים לב איפה יש אולי חורים, לשים לב לחוזק שלה וגם למקומות בהם היא חלשה.
לעצור רגע ולהתבונן על המשפחה שלי. רצה הגורל, ויום המשפחה מצוין סמוך מאד ליום פטירתו של אבי וכך בכל שנה אנחנו מתאספים, כל בני המשפחה, סמוך ליום המשפחה לציין את מותו.
אבי באמת לימד אותי מה זו משפחה. המשפחה זה מה שהציל את חייו בזמן השואה, זה הדבר שהוא נאחז בו בציפורנייו אחרי שאשתו (אמי) נפטרה. הוא עבד קשה כדי לחזק את קשרי המשפחה ומאד רצה שהיחסים בינינו יהיו קרובים וחמים.
לפעמים זה הצליח, לפעמים לא. כי כאמור יש הרבה לבבות, הרבה רצונות, הרבה רגישויות במלאכה הזו שנקראת משפחה, אבל הוא המשיך תמיד לנסות, לקוות ולרצות .
היום אני מבינה שגם המקומות בהם היה קשה לייצר קרבה וחום, גם הזמנים שהיתה בהם התרחקות וחוסר הבנה, גם הם החומרים מהם נוצרת משפחה. ימימה אביטל לימדה אותי שבגלל הקשיים האלה, הודות לקשיים, האלה נוצרת האפשרות לבנות תיקון חדש.
דווקא אם היה חסר חום או גמישות או קבלה- אלה המקומות שמלמדים אותי ליצור אצלי חום, גמישות וקבלה. לקבל את מה שהתאפשר בזמן ההוא, לשמוח על מה שמתאפשר בזמן הזה, לחמול את המקום שחש חוסר, לתת למקום הזה את חום ליבי ולאפשר התקרבות מתוך מה שמתאפשר.
אני שמחה שיש לנו יום בו אפשר לחגוג את המשפחה שלנו, המקום שמאפשר לנו כל יום התנסות בתיקון, נתינה, חמלה, ועבודה על המידות שלנו.
שנזכה להמשיך לצמוח וללבלב, ביחד ולחוד.
