יש ימים בהם אני רעבה, כל הזמן מחפשת אוכל. כבר לא מנסה להבין למה, רק מזהה
ונכנעת.
יש ימים בהם אני רעבה לחום, כל הזמן מחפשת התייחסות, הסכמה, מחמאה.
יש ימים כאלה. גם לזה וגם לזה אין סיבה הגיונית. לא ברור למה מה שהשביע אותי אתמול לא משביע אותי היום ולמה השקט שהיה בי אתמול לא קיים היום.
אני כבר יודעת שאף אחד לא אשם בזה, אפילו לא אני.
יחד עם זאת הרעב הזה(הנפשי והפיזי) מפריע לי, מסיח אותי, מרחיק אותי מהעיקר לקיומי וזה מבקש ממני לנסות לתת תשובה אחרת. לא תשובה דורשת מבחוץ אלא תשובה פנימית לרעב שלא יודע שובע.
ימימה מלמדת אותי שהרעב והחיפוש אחר חום והתייחסות הוא תוצאה של ספק. ספק במקום שלי בעולם, ספק בטוב שאני נושאת, ספק במשמעות שיש לי.
גם הרעב הפיזי לאוכל מגיע מאותו ספק: מה אכלתי? זה יספיק לי? אולי אוכל עוד משהו ליתר ביטחון? אולי אתנחם באיזה חטיף מתוק?
הספק גורם לאי דיוק. הספק גורם לי להתחיל לחפש פיצוי, הספק גורם לי לחוסר שקט וחוסר מנוחה.
במקום ספק ימימה מציעה: "לתת ללב תזונה נכונה ממהות נלמדת".
להזין את הלב, להזין את עצמי, במזון רוחני וגשמי שיחזקו אותי באמת. אותו חטיף או אותה דרישה מבחוץ באים ממתח, מחוסר, מעומס.
ימימה מלמדת אותי לצפות על עצמי בעומס הזה ולזהות: מה חסר לי?
חסר לי רגש כלפי עצמי, חסר לי בטחון במקומי, חסרה לי הבנה חדשה.
יש לי הזדמנות להזין את הלב שלי במהות הטובה שלי. ברגש של אהבה, הסכמה, קבלה. יש לי הזדמנות להתחבר למקורות ההזנה הפנימיים שלי, מקורות המחוברים ליש
ולשמחה.
מגלה מה באמת משמח אותי, מקשיבה למה אני הכי זקוקה עכשיו, מוצאת את התשובה בתוכי ומתמלאת. בדיוק, באמת, באהבה.