כל כך נעים לי להיות טובה כל כך נחמד לי להיות שמחה כל כך נכון לי להיות מדויקת כל כך מתאים לי להיות שקטה, אז איך זה שאני שוב כועסת, ושוב נעלבת, סגורה ומתרחקת, מצפה ומתאכזבת. מה עושים איתם, עם החלקים המורידים האלה, איך נפטרים מהם? איך מצליחים להישאר בשמחה ובטוב?
היום בשיעור למדנו על קבלה עצמית קבלה עצמית במקום היסוס והתנדנדות. קבלה עצמית המאפשרת התקרבות לעצמי, מלמדת אותי על כל החלקים שאני נושאת, ומשרה שלום בתוכי. קבלה עצמית פירושה להכיר ולא להתנגד לכל החלקים שיש בי, גם אלה שמקורם מהעומס. להכיר את הפגיעות שבי ולא לשפוט אותה, להכיר את התוקפנות שבי ולא לדחות אותה, להכיר את האכזבה שבי ולא לבוז לה, להכיר את השיפוטיות שבי ולא לשנוא אותה. להכיר את כל החלקים האלה כחלקים שפיתחתי בזמן עבר, ממקום של ילדה שלא ידעה אחרת. לקבל אותה, את הילדה הזאת. לקבל אותי, הבוגרת שמכילה בתוכה את הילדה. להכיר את כל החלקים ולא לכעוס עליהם, לא לדחות אותם לא להיאבק בהם. כשאקבל שאני נושאת בתוכי גם חלקים כאלה, עמוסים, אז אסכים להיות אני. כשאסכים להיות אני, אני השלמה והמגוונת, אסלח לעצמי. על השגיאות שאני עושה, על המילים הקשות שאני אומרת, על החולשות שאני מגלה. דרך הכרת כל החלקים וקבלתם אני הופכת חולשה לחוזק. כעס לסליחה, שיפוטיות לקבלה, הופכת מילדה, להיות לומדת.
קבלה עצמית זו השגה גדולה, השגה שמאפשרת גם את קבלת המתרחש. קבלת המציאות. קבלת השני כמו שהוא. כשאני מקבלת את עצמי כנושאת כעס, כאב, דחייה וחסימה אני יכולה לקבל גם את השני כשהוא כועס, כשהוא כואב, כשהוא דוחה. אז אני יכולה לקבל את מה שקורה ולא להתנגד. אני לומדת לקבל את הכאב של הילד שלי ואת העובדה שלא אוכל לחסוך ממנו כאבים. אני לומדת לקבל את האכזבה של בן הזוג שלי ואת העובדה שלא אני זו שאחראית לאושר שלו. אני לומדת לקבל את הדחייה של החברה שלי ואת העובדה שלא תמיד אוכל לממש את מה שהיא מצפה ממני. לומדת לקבל את מה שהחיים מזמנים לי כבאים לתיקוני ולא כבאים להכשילני. קבלה עצמית משחררת אותי מדרישות מופרכות, מציפיות מופרזות, מהחסרות מחלישות, מאחיזות נוקשות. נותנת לי מרחב מחיה, נותנת למי שסביבי מרחב לקיומו, משחררת אותי מלהיות מושלמת, עוזרת לי לשמוח במי שאני. מקבלת את עצמי עם כל מה שאני נושאת, מקבלת את מה שמתרחש בחיים, זוכרת לחייך, לדעת שיש לי כל מה שאני צריכה. לראות כמה טוב. זו המלאכה.