יונה וולך כתבה את המילים שכולנו מבקשות:
"שלח לי שקט טוב מוגן,
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי."
כמה היינו רוצות את השקט הזה בתוך החיים הסוערים והמלחיצים, בתוך שלל הקולות הדורשים והלא מרוצים, הפנימיים והחיצוניים.
שקט מפואר,שקט מהודר.
שקט שיימתן את כל הרעש.
אבל הרעש הזה מכיל גם דברים אחרים: האם אני באמת מוכנה לוותר על ההתרגשויות, על דפיקות הלב, על הרפתקאות, על הדברים שמעיפים אותי לשמיים?
כי שקט זה מקום מאוזן, שאין בו נפילות חזקות מדי אבל גם אין בו עליות מטאוריות.
מקום של שקט הוא מקום שהתנועה בו היא עדינה, רכה ולא מסחררת.
איך אמרה לי לומדת פעם באחד השיעורים? "מה? לוותר על כל הדרמה?"
זה באמת לא כל כך קל. זה כמו לוותר על סוכר- משהו שמרים, שמסעיר, שעושה רעש ושגובה מחיר יקר, מחיר של נפילה מהירה. וגם לדרמה אפשר להתמכר. אפשר להתמכר לתחושת החיים הסוערים, ללב המתרגש, לזינוק המהיר, לנפילה החדה. עד ש....
עד שכבר מתעייפים מהעליות והירידות החדות, עד שמבינים שכל זה, זה בזבוז כוחות הנפש והזמן, עד שהנפש מבקשת שקט.
כשלומדים לייצר שקט פנימי, גם אם בחוץ רועש וסוער, לא זקוקים יותר לגירויים החדים האלה. השמחה מתקיימת מעצם היותי, הטוב נגלה באלף רגעים מדי יום, הלב פתוח במידה וללא היסוס, וההרגשה היא שהכל בסדר.
לומדת עם השנים לייקר את הרגעים האלו ולהתמלא מהם, רגעי השקט בתוך ההתרחשות, וכשמגיעות לעיתים התרגשות או התרחשות, אני מקבלת אותן בשמחה וגם נפרדת מהן בשמחה.
"נושמת אויר צח בהרחבה ומודה על עצם קיומה"
