פתאום זה קרה, מישהו בא וכבש לך את הלב. מישהו: גבר, חבר/ה, מורה, בא במפתיע, בלי שהתכוונת והשתלט לו על הלב שלך. וזה היה חדש ומשמח ומרגש. כל יום טמן בחובו הפתעה: מה הוא יביא לי היום? איזה דבר חדש אלמד ממנו? איזו חוויה חדשה אחווה איתו? איזו הארה חדשה תתעורר לה? הכובש האדיב נהנה להשפיע מטובו עליך, על דרכייך, בנייניך, מסתורייך. הוא אהב את ההשפעה שלו עליך וגם את. וזה נמשך איזו תקופה, תקופה של התרגשות, התחדשות והתרגלות. ואז זה הגיע. הרגע הזה שנעשה פחות נוח. הרגע הזה שאת לא ממש יכולה לעשות מה שאת רוצה כי לכובש זה לא מתאים, הרגע הזה שאין לך אפשרות בחירה כי הכובש בחר בשבילך. הרגע הזה שאת מבינה שאין דרך חזרה. שאת שטח כבוש. ואז מתעורר הכעס: הי, אני רוצה שיקרה משהו אחר. ואז מתעורר המירמור: למה הדברים קורים רק בדרך שלו? ואז מתעוררת הביקורת העצמית: מה את מפגרת? איך נתת לו כך להיכנס? איך נתת לו להתיישב כך כל כך בנוח? ואז מתעוררת ההתנגדות: אני חייבת להוציא אותו מכאן, ואז מתעורר הפחד: מה יהיה אם ילך מכאן? ואת מתרוצצת במחשבות ומתנדנדת ברגשות ועצובה ועייפה ומבינה שזה שאת שטח כבוש אומר בעצם שאיבדת את המקום שלך. בלי מקום את מנותקת ממקור הכוח שלך. בלי מקום את לא יכולה לצמוח. בלי מקום את בעצם אינך. והנקודה הזאת, ההבנה הזאת היא נקודת ההיפוך. כי הגעגוע למקום שלך הוא עוצמתי יותר מכל כובש. הרצון האמיתי, הפנימי, המהותי, להיות אני, פורץ את כל הגבולות והמחסומים שהכיבוש שם עלייך. הנקודה הזאת היא הנקודה שבה את מפסיקה להיאחז בכיבוש מצד אחד ולהתנגד לו מצד שני ואת מתחילה להסכים. להסכים שחשבת שהוא נהדר, להסכים שנהנית מכל פלאיו, להסכים שהקסם נגמר. להסכים לשנות את המצב. ופתאום זה כבר לא כל כך קשה ונורא ופתאום אין צורך בהכרזות מלחמה. את רק מסכימה. מסכימה לחזור אל המקום שלך. לחפש את קצה החוט הזה שיוביל אותך אלייך. את הדבר שגורם לך שמחה (בלעדיו). את הדבר שנותן לך כוח (משלך), את הדבר שמזכיר לך מי את. מי היית, מי את רוצה להיות (בלי שום קשר אליו). פה ושם את תתגעגעי, ותרצי שהוא יהיה איתך בדרך שלך, אבל הוא שייך לדרך אחרת. ופה ושם את תזָכְרי ברגעים הקסומים ותתני להם משנה תוקף ומשקל. וקצת תתחרטי, וקצת תתעצבי, אבל אלו יהיו רק עננים קלים בשמיים שנפתחו אליך. הם לא יחשיכו את יומך, הם לא יעצרו את צעדייך. צעד אחר צעד, יום אחר יום את תתקרבי אליך, האמיתית, המאירה, השְמֵחָה מְשִמְחָת ליבך שלך. רגע אחרי רגע, נשימה אחר נשימה המחשבה תשקוט, הלב יירגע ואת תלמדי להיות חופשיה.
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר. אפילו המחנק עומד להשתחרר זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר. (רחל שפירא)