השבת, חול המועד סוכות, בשבוע שאנחנו מצווים לצאת מהבית הבטוח והמוגן, אנחנו עסוקים בשאלה: מה עושים עם הארעיות הזו? איך מייצרים בטחון והגנה במבנה פרוץ לרוחות ולגשם?
אתמול בערב קיימנו שיעור בנושא - הבית, מהו עבורי ומה קורה כשני עוזבת אותו, מאילוץ או מבחירה. כולם אמרו שבית הוא מקום שמקנה ביטחון, מאפשר צמיחה וגדילה, מקום שמאפשר לי להיות אני. וכשאין אותו? כשעוזבים אותו? האם אפשר לשמור על תחושת הביטחון, השקט, הצמיחה, במקום אחר?
השבת אנו קוראים במגילת קהלת, המלך החכם והספקן. קהלת, המלך מירושלים, שעפ"י המסורת הוא שלמה, החכם מכל אדם, אומר לנו בתחילת דבריו: הבל הבלים הכל הבל.
הבטחון שנותנים לנו הקירות והגג, הטמפרטורה המושלמת שמספקת לנו מערכת הקירור שלנו, החשמל, המים בברז- הבל הבלים הם. בסוף השמש זורחת ושוקעת ואין כל חדש תחתיה.
הקשיים ימשיכו להיות קשיים, הרעב ימשיך להיות רעב, הגעגוע ימשיך להיות געגוע. האדם נוטה להיאחז ולהסתתר במוכר, בטוח, במה ששלו, אבל שבוע אחד בשנה אנחנו מקבלים תזכורת: הבטוח לא בטוח, המוכר יכול להשתנות מחר, ומה ששלי? זמני בלבד.
ובכל זאת, חג סוכות הוא חג שמחתנו, איזו שמחה מתגלה לנו בחוסר הבטחון הזה, ביציאה אל הלא מוכר ולא ידוע?
עכשיו אנחנו בזמן של שחרור האחיזה, יציאה מהמוכר והברור ושמחה על כל מה שמתקיים, איך שמתקיים. בשבוע הזה מתקיימת בבנימינה תערוכת רחוב, יוצרים בנימיניים מציגים את יצירותיהם באוויר הפתוח, התמונות מודבקות על לוח קרטון ותלויות על גדר או על שיח. והנה בא מה שיראנו ממנו: הגשם הראשון. היו כמובן חשש ודאגה מגורל היצירות אבל גם הסכמה ואמונה, התערוכה תמשיך, התמונות יתייבשו והקהל יחזור.
וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו--כִּי-הוּא, חֶלְקוֹ: כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.כך אומר קהלת, וימימה אביטל אומרת: "התיקון הוא עליה לראיית היש". במקום תחושת השליטה הדמיונית, במקום האחיזה בחיצוני שירגיע ויאפשר לי, בא חג סוכות ללמד אותי לראות את היש המתקיים תמיד. אין חדש תחת השמש: הטוב קיים תמיד. מה שהיה הוא שיהיה: התיקון מתאפשר תמיד. לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. ואנחנו מוזמנים להיות בתוך מה שהעת מאפשרת, להודות על שהיה ולשמוח ממה שיהיה.