הימים ימי אלול, ימים מהבילים, חמים וגם מזמינים. מזמינים אותי לעבודה רוחנית מיוחדת, מעוררים אותי לפעולה פנימית מעמיקה. ימימה אביטל מלמדת אותי ש"בחודש אלול הנפש חפצה להתחדשות".
דווקא בחודש זה אני ערה לחלקים בתוכי שמפריעים לי. שגורמים לי חוסר שקט, חוסר שביעות רצון, חוסר נחת. במקום להשתיק ולדחות אותם אני מתבוננת בהם בהסתכלות שונה: איזה חלק עולה להשתחרר?
אולי זה החלק שמפריע לי הכי הרבה בימים האחרונים? אולי זו המחשבה שלא מרפה ממני? אולי הרגש ששב ומשתלט עלי עכשיו? אולי משהו שהמציאות מזמנת לי דווקא עכשיו?
הימים ימי אלול, ימים שמכינים אותי לשחרור, לניקוי, במטרה להיכנס לשנה החדשה עם פחות מחשבות ורגשות שמנהלות אותי ומשתלטות עלי. אז מה אני עושה עם החלקים האלה, איך משחררת אותם?
ראשית, אני מחליטה שאני רוצה. רוצה, מוכנה, מסכימה, לשחרר את החלק האחוז.
למשל: מסכימה לשחרר את הכעס, כי רואה שהוא רק מחליש אותי.
מוכנה לשחרר את הנוקשות החשיבתית כי רואה שהיא עוצרת אותי.
מוכנה לשחרר את הדרישה כי רואה שהיא משאירה אותי מתוסכלת ובחסר.
מסכימה מתוך הבנה, מתוך הקשבה, מתוך התקרבות, בוודאי שלא מתוך שתלטנות, דרישה ופחד.
השלב הבא אחרי שהרצון מתעורר הוא הסתכלות שונה. הסתכלות על מה אני יכולה להביא במקום האחיזה במיותר. למשל: מה יכול להחליף את הכעס? קבלה.
מה יכול להחליף את הנוקשות? גמישות.
מה יכול להחליף את הדרישה? נוכחות ביש הקיים.
מגלה את החלקים הטובים שבתוכי, בלב ובמחשבה מתוך הקשב הנקי. מגלה אותם ומתחזקת דרכם.
ואז מגיע שלב נוסף והוא שלב הפעולה. פועלת מתוך החלקים הטובים. נוכחת ביש, מגלה גמישות מול המשתנה התמידי, מקבלת את הבא לתיקוני מתוך הבנה שיש כאן ברכה.
כשעולה הכעס אני נותנת לו לחלוף, לא אוחזת בו ולא מגבירה אותו. כשעולה מחשבה נוקשה אני בודקת האם באמת היא נכונה? אולי אפשר להחליף אותה. כשעולה הדרישה אני מבינה שיש שם ילדה שלא מרפה, אני מקשיבה לה ורואה איזו חמלה אני יכולה למצוא עבורה. ככל שאהיה ישרה עם עצמי, בהבנה טובה עם עצמי, אוכל למצוא את השמחה שמחכה, את הלב שמתעורר, את הדיוק המתאפשר.