"כל השבת חשבתי עלייך", היא אומרת לי בעיניים נוצצות.
"מה כבר עשיתי?" עוברת בראשי המחשבה (המצטדקת לא נחה לרגע).
"חשבתי על מה שאמרת לי כשהראיתי לך את התמונות מטקס הסיום של הבן".
"מה כבר אמרתי?" אני נחרדת לעצמי (המחסירה תמיד על המשמר).
"כל כך פרגנת לי, זה היה כל כך נעים לשמוע את המילים שלך. כל השבת חשבתי כמה שימחת אותי במילותייך."
ניסיתי להיזכר במה שאמרתי. זכרתי שראיתי את התמונות והתלהבתי: מהמשפחה המקסימה, מהחולצות שהכינו, מעצם המעמד. באמת התלהבתי ונהניתי לראות. אין לי מושג מה בדיוק אמרתי. אבל איכשהו, מתוך המקום הלא מתכוון שלי, שימחתי אמא גאה ואפילו לשבת שלמה.
כמה פשוט זה היה, בלי להתכוון בכלל. פשוט לשמוח בשמחתה וליהנות מהצלחתה.
כל כך פשוט ובכל זאת, מסתבר שדי נדיר. גם אצלי.
יותר קל לראות במה השני מגזים, טועה, מרגיז, מעליב. יותר קל לראות מה כדאי לו לשפר, לשחרר, לשנות. גם עם עצמי, יותר קל לי לומר מה לא בסדר מאשר למצוא דברים שאני אוהבת בי.
והנה, כשמגיעות המילים הטובות, כשהן נאמרות בקלות ובהתכוונות, הן חוזרות כבומרנג, דרך הכרת תודה והערכה.
התגובה הנרגשת פקחה את עיני, הֵי, זה כל כך פשוט, אז למה לא יותר? שווה להתאמן!
בחג שבועות קראנו את מגילת רות, מגילה מהפכנית בנוכחותה הנשית, יוצאת דופן במקום הנרחב שהיא נותנת לשיח הנשי. ברגעים הכי קשים, בהחלטות הכי גורליות, מוצאות נעמי ורות מילים טובות לומר אחת לשניה:
"באשר תלכי לך", "יהי מכירך ברוך", "הלא אבקש לך מנוח", "כל אשר תאמרי אלי אעשה". מילים שמעצימות כל אחת מהן ואת הקשר ביניהן. מילים שיוצרות שיתוף פעולה חיובי ומוצלח.
לעומתן, השבוע אנחנו קוראים בפרשת "שלח לך" על 12 השליחים שנשלחו לתור את הארץ ומה המילים שהם בחרו כדי לתאר אותה: מילים מעוררות פחד, בהלה, דחיה וסירוב. מילים שהביאו את העם שיצא ממצרים למות במדבר ולא להיכנס לארץ הקודש.
אני מקווה ללמוד מסיפורי התנ"ך, מקווה ללמוד מנסיוני הטוב, מקווה ללמוד לומר מילים טובות. זה מעורר את הלב, מגדיל את הרצון, מחזק את המחשבה הטובה ומאפשר לי שמחה גדולה.
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.