אימון היוגה השבועי שלי עבר מהסטודיו המרווח אל חדר העבודה הקטן שלי.
בשעה היעודה, אני פורשת את המזרון בחדר כמו בסטודיו, ומקשיבה למורה מדגימה ומדברת אלי מן המסך. על המסך אני רואה שאצלה המזרון פרוש לרוחב. לי אין מספיק מקום אז המזרון שלי פרוש לאורך. אני מתרגלת יחד איתה עד שהתרגול נהיה מורכב: רגל ימין לאחור, יד שמאל עולה מעבר לראש ואוחזת בקרסול ימין, יד ימין מתפתלת מעבר לרגל שמאל… הסתבכתי. איפה היד, איפה הרגל ולמה אצלי זה נראה שונה מאשר אצלה.
כשאני מסתבכת לגמרי עם הכיוונים והמָנָחים אני משנה את הכיוון שלי. מסתובבת רבע סיבוב ימינה כדי להיות באותו מנח כמו המורה. עכשיו הכל מתבהר, עכשיו אני רואה מה ואיך ולאן. עכשיו אני מצליחה, פתאום זה קל.
רבע סיבוב. שינוי קל במרחב משנים לי את כל החוויה.
בסוף התרגול שואלת המורה: מה תקחי איתך מחווית התרגול לשבוע הקרוב?
רבע סיבוב. זה מה שאקח. שינוי קטן שמביא להתבהרות גדולה.
בהמשך היום, השבוע, הזמנים שיגיעו, בכל פעם שלא אבין, שלא אצליח, שיהיה לי קשה, מבלבל ולא ברור אנסה לעשות רבע סיבוב: בהסתכלות, במחשבה, בהקשבה. משנה מעט את הזווית, משנה מאד את החוויה, את התחושה, את ההתארגנות. משנה מצב תודעתי, הכרתי, נפשי.
בימים אלו שאין הרבה מקום לזוז, שאין ממש לאן לברוח, טוב לי לדעת שרבע סיבוב זה כל מה שאני צריכה. לוקחת איתי את הרבע סיבוב הזה לחג שיהיה כל כך שונה, בו הרבה אהובים יהיו רחוקים וחלקם בודדים. מקווה שהרבע סיבוב יביא איתו סדר חדש למערכת ואיתו שקט, קבלה, הבנה ואולי גם הודיה.