עוד יומיים הוא מגיע, היום החגיגי ביותר בלוח השנה העברי. יש אנשים שבשבילם זהו חג הארוחות החגיגיות, המתנות והמפגשים המשפחתיים. ויש כאלה שבשבילם זהו חג של תפילות ארוכות בבית הכנסת, פיוטים ותקיעה בשופר. ואצלי, אני חושבת, זה חג שמעורר קצת שמחה בלב וקצת עצב, קצת התרגשות וקצת חרדה, קצת התעלות וקצת שפלות רוח.
בין אם אני אדם מאמין או לא, היום הזה תמיד מסמל חשבון נפש. גם אם אני מתקשה לראות את אלוהים יושב בשמיים ושוקל את מעשיי במאזני צדק ענקיים, זו עדיין הזדמנות לשקול אותם בעצמי. מי לשבט ומי לחסד. כמה שמחה הבאתי השנה, כמה אהבה? כמה נחמה נתתי, כמה הבנה? כמה פעמים חטאתי בחטא היוהרה? כמה כעסתי ועלבתי? כמה דרשתי ולקחתי? מתבוננת פנימה ומנסה להרגיש בלב: מה שוקל יותר? הדיוק בחיי או העומס? השלווה או הכאב? הטוב או הרע? זו הזדמנות לדיוק פנימי, להתכוונות אמיתית. מה אני מבקשת לשחרר השנה? למה אני מתפללת? על מה אני מודה?
בימים אחרונים של שנת תשע"ד אני רוצה להודות לקב"ה על כל המתנות הנפלאות שקיבלתי השנה: על ההזדמנות ללמד את תורת ימימה, על ההזדמנות ללמד בקהילת "ואהבת", על ההזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים חושבים ומעניינים כאן בפייסבוק, על כל המורים והמורות הנהדרות שהיו לי השנה ,על האומץ לפרוץ גבולות ולשחק במגרשים חדשים. ועוד ועוד: על החברות, על המשפחה, על האהבה, על החיבור המופלא עם האנשים שסביבי. על החיים. תכלה שנה וברכותיה, בואי בשלום תשע"ה, וקחי אותי בדרכך החדשה.
אנא אלי (מילים: פרנססקו אסיסי)
אנא אלי / אנא אלי / עשה אותי כלי לשליחותיך
במקום שבו מקננת שנאה תן לי לזרוע אהבה. במקום שבו עלבון - סליחה במקום שבו חושך - אור במקום שבו עצב - שמחה אדון העולם.
עשה שלא אתאווה כל כך להיות מנוחם אלא מנחם עשה שלא אתאווה כל כך להיות מובן אלא מבין עשה שלא אתאווה כל כך להיות אהוב אלא אוהב
אלוהים תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה.